תעתועי גיל וזמן

כשהייתי ילד זוכר שתמיד רציתי כבר להיות גדול. היום כשאני גדול, אני מוצא את עצמי מתגעגע לפעמים להיות ילד…להסיר אחריות, שאיזה "אבא גדול" יבוא ויקח עליי חסות וידאג לי. לא כל הזמן. רק פה ושם. אבל אין אבא גדול יותר. אני האבא והילד של עצמי.

כשגדלתי והפכתי לבחור (בתמונה), הבנתי ש"להיות גדול", כל מה שרציתי בתור ילד, זה לא תמיד כזה כייף…אבא שנפטר בפתאומיות מהרגע להרגע, אהבות נכזבות שמרסקות לך את הלב, מרדף אחרי פרנסה וכסף, חברי נפש, יותר נכון כאלה שהחזקת מהם חברי נפש, תוקעים לך סכין בגב, לימודים לא מספקים באוניברסיטה ומחשבות אינסופיות על העתיד. מתי אמצא את האחת שלי? במה אעסוק? איך אפסיק לעשן?

אבל וזה אבל גדול, היו לצד כל זה גם המון ריגושים. דירות שכורות עם שותפים ורצפת פסיפס מצויירת בתל אביב, רומנים והכרויות חדשות עם שיחות מרגשות אל תוך הלילה בברים בפלורנטין, הופעות מטורפות ברוקסן (כולל רדיוהד בראשית דרכם), ובתוך כל הכאוס הזה חלום בלתי פוסק על חיי שגרה משפחתיים ובטוחים. וזה אכן הגיע.

ובחיים כמו בחיים, תמיד קצת מתגעגעים למה שאין ובתוך חיי השגרה הבורגניים (יחסית) והנעימים שלי, מוצא, את עצמי מתגעגע פה ושם לכאוס המוטרף הזה של חיי הצעירים בתל אביב!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *