תמימות

חשבתי על זה או יותר נכון נזכרתי שבילדות, כשהייתי פוגש ילד חדש שמוצא חן בעיניי, הייתי מיד ניגש אליו ומציע לו לבוא אליי. ככה סתם, ללא עכבות ותירוצים. גם ללא צורך במכנה משותף:
״בא לך לבוא אליי לשחק״? שאלה כל כך תמימה שכמבוגר היא נשמעת כמעט ביזארית.

הגדלתי אפילו פעם לעשות עם רפי כהן ז״ל, אחד החברים הכי טובים שהיו לי בדיעבד, כשהצעתי לו לבוא לגור אצלי חודש בין כיתה י׳ ל-י״א כשההורים שלי טסו לאיטליה. ההצעה היתה כמובן ספונטנית ללא שום הכרות מוקדמת. רפי הסכים מייד ללא שהיות ושנינו זכרנו את החודש הזה שנים אחר כך כאחד המאושרים בחיינו. פרקנו עול, עישנו מלא, שמענו מוזיקה בווליומים רצחניים, שיחקנו בלי סוף כדורסל ספוג בחדר, הזמנו חבר״ה וראינו המון ׳זהו זה׳, כולל השידורים החוזרים. לגמריי ״אצל הדודה והדוד״.

המקרה הכי דומה או הכי מזכיר לי באנרגיה את המקרה עם רפי שהיה לי כמבוגר, זה כשפניתי ספונטנית לגידי גוב ב׳ארומה׳ והצעתי לו לעשות אתר. הצעה תמימה, אמיתית מהלב; ובדיוק כמו במפגש הראשוני עם רפי. גם האושר כשזה קרה היה מאוד דומה בשני המקרים, כולל דילוגי אושר חסרי בושה ברחוב.

כשאנו מתבגרים ברוב המקרים אנחנו מאבדים את זה. פתאום נכנסים לתמונה חששות, ספקות, חוסר בטחון. ״לא נעים״, ״מה הוא יגיד״, ״אם הוא לא יסכים, איזה פאדיחה״ וכו׳.

השבוע אחרי לא מעט זמן, זה קרה לי שוב כשהתגברתי על המחסומים ופניתי למישהו ללא שהיות והיסוסים. אחרי הפגישה הוא כתב לי: ״כל כל נהניתי לפגוש אותך, נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה״.

הייתי לרגע מאושר ומאוד גאה בעצמי, בדיוק כמו אז בילדות ❤️

צילום: רפאל בן משה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *