טוב אז צפיתי אתמול בסיפור נישואין וכמו שאומרים, באמת נצבט לי הלב (גם מבלי שעברתי גירושין)…סרט ענק שנוגע עמוק בלב דרך כל הנקודות הכואבות והרעות החולות של העידן הזה.

המרדף אחריי האושר, קידוש ה'עצמי', חוסר היכולת לראות את האחר ובעיקר הבדידות שכולם טובעים בה, מי יותר מי פחות…תג המחיר של קידוש העצמי והמרדף הסיזיפי אחריי האושר שכולנו משלמים ובעיקר הרצון להיראות. שמישהו אחד לעזעזעל באמת ייראה אותנו!!! ורצוי שזה יהיה בן הזוג.

קראתי באיזה מקום שמישהו כתב על הסרט 'קרמר נגד קרמר' מודל 2019 וזה כל כך לא נכון בעיניי. מה שמאוד אהבתי בסרט זה האיפוק היחסי ושאין יותר מידי מניפולציות רגשיות הוליבודיות בהקשר של הילד (מה שכן היה למכביר למיטב זיכרוני ב'קרמר נגד קרמר').

מה שכן, כשאני חושב על זה שוב, אדם דרייבר, בלי קשר להשוואה בין הסרטים, קצת מזכיר לי את דסטין הופמן. משהו בגמלוניות, בכנות. שחקן אדיר שנותן פה עוד תצוגת משחק עמוקה, אמינה, משכנעת ונוגעת ללב. רואים דמות, לא פלקט ובעיקר מאמינים לו.

גם סקהרלט ג'והנסון נותנת פה תצוגת משחק מרשימה, שונה לגמריי מהטייפ קאסט המוכר והידוע שלה כפצצת סקס. לטעמי הסרט הכי טוב שלה עד כה. מציגה פה דמות מורכבת, עמוקה, מלאת רבדים ומשכנעת.

ואף מילה על עורכי דין שמוצגים פה כתאבי בצע קרים וחסרי רגש.

חד משמעית המוצר הכי טוב ומשכנע מבית נטפליקס שראיתי עד היום.