כפי שקורה בד"כ, שמעתי את מגוון הדעות בעניין. יש כאלה שמאוד אוהבים ומתחברים וכמובן גם כאלה שפחות. הכי טבעי בעולם (הייתי מודאג אם זה היה אחרת). אני נתקל במגוון התגובות האלה בכל מקום שאני מגיע אליו, מפגשיים משפחתיים, חברתיים, עיסקיים (קבוצות נטוורקינג) ועוד.

הדעות שאני שומע בעניין מאוד קיצוניות החל ב"איך אני מקנא בך שאתה יכול לכתוב ולהיפתח ככה" ועד "אין מצב שהייתי עושה דבר כזה בעד שום הון שבעולם".

אני תמיד עונה שכשאתה עושה משהו ואתה שלם איתו, אתה יכול להכיל מגוון דעות, כולל לא מעט אנשים שכנראה לא ממש אוהבים או מזדהים ועדיין לחיות עם זה בשלום (ולו רק בשביל המטרה הזו, כבר היה שווה לי כל הטררם הזה) כי בעבר הלא ממש רחוק, לא היה סיכוי שהייתי עושה משהו ודבק בו ברגע שהייתי מזהה שמסה לא קטנה של אנשים (בין היתר) לא ממש אוהבת.

ברור לי שגם בין הקרובים אליי ביותר, יש כאלה שלא לגמריי מתחברים לזה וזה בסדר גמור. אף אחד לא חייב לאהוב כל דבר שאני עושה ואני ממש לא בטוח שאשתי או האחים שלי למשל, מאוד מתחברים לעניין הזה, אבל מקבלים ומכבדים את הבחירה שלי וזה מה שחשוב בשורה התחתונה.

הסברתי אתמול לחברים שאני עושה את זה מכמה סיבות:

1. אוהב לכתוב, להתבטא ולשתף דברים מהותיים וחשובים (לי) על החיים. סתם לכתוב כמה טוב לי ואיזה משפחה מהממת יש לי ואיך אני מצליח בעבודתי, זה משעמם וממש לא מעניין. זה חסר ערך מבחינתי. חשוב לי לכתוב על ההתמודדות שלי כבן אדם, חבר ואיש משפחה במסע החיים הלא ממש פשוט הזה. הכתיבה היא לגמריי סוג של תרפיה ויש לה ערך כל עוד אני כותב על דברים משמעותיים עבורי (ואולי עבור עוד אנשים שעוברים וחשים דברים דומים)…הגשמה, חרדות, חלומות, פחדים, תסכולים, כעסים, שמחות, וכל מגוון הרגשות והתחושות האנושיות.

2. אוהב וצריך 'תשומי', מודה קבל עולם ופייסבוק. אולי כי גדלתי כאח קטן בתחושה (סוביקטיבית לגמריי) שלא ממש רואים אותי, נוצר הצורך הזה. בנוסף, בשנות ההתבגרות המאוד קריטיות לבניית הבטחון העצמי, הייתי מאוד קטן (התפתחתי פיזית מאוד מאוחר, כל שנותי בתיכון קראו לי 'אלדד הגמד'), ואולי אז נולד החסך הזה והצורך להיראות.

3. יש לי תכונה (אולי קצת ילדותית) שבד"כ אנשים לא ממש משייכים אליי כי אני משדר משהו מאוד 'מיינסטרימי' להפוך לפעמים שולחנות ולהנות מזה. רק בשבוע שעבר היתה דוגמא טובה לזה בפוסט על השנות הטובות בווטסאפ שעוררה תרעומת מסויימת בקרב לא מעט חברים פה בפייס. גם הפוסט על הבגידות לפני שבועיים לא היה סופר מיינסטרים.

4. כמי שכותב כתחביב ספר (משימה לא פשוטה בכלל) הכתיבה פה בפייס היא מגרש אימונים מעולה לכתיבה, כולל פידבקים הכי אותנטיים בלייב. מכיוון שאני לא מגיע לעניין מכתיבה של שנים בעולם העיתונות (כמו רבים וטובים שכותבים ספר), לא יכולתי לחלום על מגרש אימונים טוב יותר.

בדרך חזרה הביתה מהמפגש דיברתי עם חבר טוב וסיפרתי לו על הדיון בעניין הזה והוא אמר:
"זה בסדר גמור שיש מגוון תגובות לכאן ולכאן. זה אומר שאתה עושה משהו טוב. אם כולם ללא יוצא מהכלל היו אוהבים, היית צריך לדאוג. אין מה לעשות, כל דבר שנעשה יהיו כאלה שיאהבו ויתחברו וכאלה שלא. זה טבע העולם".
"אתה לא מבין כמה אתה צודק בעיניי", אמרתי בהזדהות מוחלטת.

חתימה טובה חברים יקרים ❤️🙏