לפני 28 שנה, בהיותי בן 25, יצאתי עם בחורה שהייתי מאוהב בה עד כלות החושים (היינו שותפים לדירה), להופעה של להקה אנגלית חדשה במועדון שלא הכרתי, שנקרא 'רוקסן'. ללהקה קראו 'רדיוהד'.

הכרתי אז שיר חדש אחד בלבד של הלהקה הזו, שהפיל אותי לקרשים, קראו לשיר Creep וזו היתה אחת משלוש ההופעות הכי מרגשות וטובות שראיתי עד אז ומאז בחיים.

הייתי צעיר, נאיבי, רומנטי ומאוהב כמו שאפשר להיות מאוהב רק בגילאי העשרים ומשהו. הכל היה סוער ודרמטי וכואב באובר ורדיוהד התאימו כמו כפפה לרוח התקופה ולמצב רוחי האישי הסוער והמלנכולי. עברתי שלוש שנים של אהבה מייסרת ולא מושגת. למדתי המון על עצמי ועל החיים ואני לא מצטער לרגע שחוויתי את זה. לטעמי כדאי לכל אדם לעבור לפחות פעם אחת בחיים חוויה כזו. זה מלמד המון!

יותר מחצי יובל עבר, רדיוהד הלכו והתפתחו מאלבום לאלבום והמשכתי לעקוב אחריהם באדיקות. הם הוציאו מספר אלבומי מופת וב-1998 ראיתי אותם שוב בסינרמה עליה השלום, כשהיו בשיאם, בסיבוב ההופעות של שליווה את יציאת 'אוקיי. קומפיוטר'. היתה הופעה פגזית. (גם מאז כבר עברו 22 שנה, לא ייאמן! מצורף הכרטיס שאיכשהו נשמר, לפוסט).

בדיוק היום לפני שלוש שנים סגרתי שוב מעגל עם עוד 56 אלף איש בהופעה שלהם בפארק הירקון. ההופעה הזו לא היתה מהמעולות לטעמי ורחוקה שנות אור מההתפוצצות שלהם על הבמה בתחילת הדרך שלהם אז בהופעה ברוקסן (וגם אחר כך בסינרמה).

הלוקיישן של פארק הירקון פחות מתאים לדעתי לאנרגיה שלהם כלהקה. היה צפוף וחם, ישבנו רחוק ולא הצלחתי לראות אותם לשניה, אפילו לא על גבי המסכים שהקרינו כל ההופעה רק סרטוני וידאו ארט אבסטרקטיים (ודי מכוערים בעיניי). היתה הופעה מאכזבת למעט ריגוש גדול בהדרן עם 'קארמה פוליס'.