אתמול בשולחן החג היתה לנו שיחה מרתקת על התבגרות, גיל ושינויים. אני חווה על בשרי וגם רואה סביבי לא מעט חברים ומכרים שמגיעים לגיל מסויים ואומרים לעצמם: ״פאק, אני כבר לא ילד, אבל עדיין נראה ומרגיש טוב ואת השנים שנותרו לי אני רוצה לחיות עד הסוף ובדיוק כמו שאני רוצה בלי להתפשר ובלי לחשוב מה יגידו ואיך זה נראה״..
כמובן שכל אחד לוקח את זה למקום אחר. חלק מתפטרים מעבודה שלא אוהבים או לא שלמים איתה, יש לא מעט שמהגרים מסיר הלחץ הישראלי המטורף למקומות רגועים, שקטים וזולים יותר בעולם, אחרים נפרדים מזוגיות ארוכת שנים שכבר לא עובדת להם יותר, והמון אנשים נרשמים לסדנאות, קורסים ומתחילים בגיל די מתקדם ללמוד תיאטרון ומשחק, או כתיבה יוצרת, מוזיקה, וטיפולים ואימונים אישיים מסוגים שונים.
בעיניי זה מקסים ומבורך. ככל שתוחלת החיים עולה, אנשים למעשה חווים שלושה גלגולי חיים. שליש ראשון של התפתחות, למידה ומציאת מקומך בעולם, שליש שני של התבססות קריירה, משפחה וגידול ילדים ושליש שלישי של שינוי וחיפוש מחודש כאנשים בוגרים שלמדו, עשו וראו דבר או שניים בעולם ועדיין צעירים מספיק ברוחם, סקרנים ובעלי תעוזה להמציא את עצמם מחדש, מודה שבאופן אישי אני מעריץ אנשים כאלה.
הכי קל לכאורה להפוך לבטטת כורסא ולהגיד לעצמך מידי ערב מול נטפליקס: ״אין לי כח להתחיל לנענע שוב את הכורסא. ראיתי וחוויתי מספיק, זה מה יש עכשיו ומעכשיו נחווה בעיקר חיים של אחרים דרך המסך״.
מכיר גם לא מעט כאלה ומבין גם אותם. לכולנו כנראה יש את שני הצדדים ומה שלא נבחר, נשלם איזה מחיר כי בחיים למדתי, לכל בחירה יש תג מחיר.
אני נוטה בסופו של דבר, למרות הקושי והפחדים מהלא נודע, לבחור תמיד בשינוי כשהוא נדרש, גם כשזה נראה קשה הכי מאיים ולא נוח כי הוודאות היחידה בחיים היא כנראה שהכל דינאמי, זז ומשתנה כל הזמן.
כבר עשיתי את זה בכל מיני שלבים בחיים:
בדיקת אופציה לחיים בארה״ב כולל מגורים ועבודה בסן פרנסיסקו במשך שנה בגיל 22, הסבת מקצועית מגיאוגרפיה לעיצוב גרפי בגיל 30, פרידה מרווקות כרונית ונישואין בגיל 36, הפיכה לאב בגיל 40, מעבר מתפיסת עולם של שכיר כאופציה בלעדית לחיי עצמאי בגיל 40 ועכשיו מרגיש לי שאני שוב בצומת דרכים בשלל נושאים ועניינים של החיים. מה שבטוח לא משתעמם.
למזלי אני מרגיש עדיין מספיק צעיר בראש, ויטאלי וסקרן להרפתקאות חדשות ומצד שני מאוד מסופק ושלם עם כל מה שעשיתי וחוויתי עד כה.