"במהות שלי אני אוהבת אנשים! כשאני בסביבה של אנשים אני מקבלת חיות, במיוחד בחברת אנשים יוצרים שיש לי מכנה משותף חזק איתם והרבה על מה לשוחח"

 

נפגשתי עם ציפי מור לראיון מצחיק ומשעשע בזום. היא סיפרה לי איך כבר בגיל שש ניסתה לעוף עם מטרייה, היום שראתה במו עיניה איש צועד בדיזינגוף עם ברווז קשור ברצועה כמו כלב, איך הצליחה לאלף דובים בגן החיות החיפאי ולא שכחה את החרדות בנסיעות עם אביה באופנוע עם הסירה במורדות הכרמל, איך פחדה תמיד שהסירה תתנתק מהאופנוע. הא כן, ודיברנו כמובן על 'רגע עם דודלי'.

מאת: אלדד בוברוביץ'

את ציפי מור פגשתי באופן מפתיע במפגש נטוורקינג עסקי של הארגון ש.פ.ע (שינוע פעילות עסקית), לפני שלוש שנים בערך. מודה שזה המקום האחרון שציפיתי לפגוש מישהי כמוה. בשניה הראשונה היא נראתה לי מוכרת ולא הצלחתי להבין מי היא, עד הרגע שהציגה את עצמה בסבב ההצגה העצמית. איך שאמרה שהיא שחקנית קפץ לי ישר לראש 'רגע עם דודלי'. אפשר להבין שלא זיהיתי אותה אחרי שחלפו קרוב ל-40 שנה מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה, כנראה באחד הימים שעשיתי את עצמי חולה והעברתי את כל הבוקר עם 'רגע' בשחור לבן בשידורי הערוץ הראשון.

זמן קצר לאחר המפגש הראשון, קבענו שיחת הכרות שנקראת בארגון  'שיחה אחד על אחד' והיתה כימיה נהדרת ואז החלטנו לעשות שיפוץ קוסמטי קטן ללוגו ולאתר של 'זינגר בלונים' ומאוחר יותר עשינו אתר חדש לציפי. אתר שהולם אותה ואת העשייה רבת השנים שלה. מספר חודשים אחר כך, ציפי ובן זוגה קובי זינגר, בעלי חברת 'זינגר בלונים' עשו עיצוב בלונים אמנותי הורס בבת המצווה של בנותיי רומי וליה במסעדת 'כיופים סנטר' בפתח תקוה.

מטפסת על עצים

ציפי אני יודע עלייך די הרבה מהכרותינו בשנים האחרונות וכמובן מתהליך בניית האתר שעשינו יחד וכמובן כ'רגע עם דודלי' וכו', אבל לא יודע כלום על ילדותך ונעורייך. ספרי לי קצת על הבית שגדלת בו.
"גדלתי בחיפה בשכונת עין הים בכניסה לחיפה בבית ערבי עגול שעוד עומד על תילו גם היום, ממש על הקו הראשון מול הים. זוכרת שמול הבית היה בית עם צלב, סבתא שלי שבאה מהגלות, מרומניה, היתה אומרת לי: 'כל פעם שאת רואה צלב תעשי טפו טפו טפו'. אני הסתקרנתי דוקא לראות מי אלה האנשים שגרים שם. לא רחוק משם גם היתה מערת אליהו הנביא. הייתי בטוחה כילדה שאליהו הנביא גר שם ואפשר לבקר אותו (צוחקת) ולבקש ממנו כל מיני בקשות. בפסח תמיד תהיתי איך הוא יכול לבקר בכל כך הרבה בתים ולשתות כל כך הרבה יין".

סבא וסבתא שלכם גרו איתכם?
"לא הם גרו בסמיכות אלינו יחד עם דוד שלי שגר איתם. מדובר על תקופה שלאנשים לא היה הרבה כסף וגרנו שלוש משפחות באותה דירה עם מטבח בחוץ. כדי לעבור לבית שלך היית צריך לעבור דרך השכנים. אחר כך הם עברו לבית אחר יותר פנימה בשכונה והיתה להם חצר מגניבה עם עץ בננות. היה גם עץ שקדים של השכנה וכל הילדים היו קוטפים שקדים מהעץ שלה. היא היתה יוצאת וצועקת עלינו והיינו בורחים בצעקות 'המכשפה', 'המכשפה', מכיר את זה? יש תמיד אחת או אחד כזה בכל שכונה, ממש כמו 'הענק בגנו'. לאבא שלי היה תחביב אופנועים והוא איחסן אותם בחצר האחורית ליד עץ הבננות. היו לו חמישה אופנועים, כל מיני סוגים, מתוכם שניים עם סירה. אני תמיד נסעתי איתו באופנוע עם הסירה בעליות האלה של הכרמל ותמיד היה לי פחד שהסירה תתנתק ואני אעוף אחורה והוא ימשיך קדימה".

ספרי לי על הורייך.
"אבא שלי היה במחתרת, הביא כל מיני ילדים מאירופה לארץ ובגיל 17 עלה לארץ וישר גויס ללטרון ונפצע במלחמה. אחר כך הוא הוא עבד במשמר הנמל, היה מפקד משמר הנמל. אמא שלי הגיעה לארץ באניית מעפילים בגיל עשר ועל האנייה פגשה את אחיה והיא לא ידעה שהוא יעלה. הם היו יתומים מאמא שנפטרה בשואה מטיפוס וברחו מהאמא החורגת.

ואז הגיעו לקיבוץ גבעת השלושה. בתור ילדה לאמא יוצאת שואה, היתה בשואה בעצם מגיל שש עד עשר, אז יש את כל ההשפעות של השואה. לא דיברו על זה, אבל אתה מרגיש אנרגיה של סוד בתור ילד. היא זוכרת שהיה פיצוץ בתחנת רכבת והחליטה לא לזכור את זה ונמחקו לה שלוש שנים מהזיכרון. באזור שלה לקחו את היהודים לגטאות".

איך הכירו הורייך?
"אבא שלי היה החבר של הבת דודה של אמא שלי. ראה אותה ונדלק עליה. זה כבר היה בארץ".

אמא שלך היתה עקרת בית?
"לא, היא היתה במהלך השנים גננת, ספרית ומאפרת. למרות שכל החיים שלה חלמה להיות שחקנית. היא היתה גם מועמדת בגיל 17 לתחרות מלכת יופי ואבא שלי אמר לה: 'או חתונה או מלכת יופי' והיא בחרה בחתונה".

נשמע קצת עצוב.
"אני מבינה את הבחירה שלה, רצתה למצוא בית שלא היה לה. זה היה הכי חשוב לה. אבל יש 'הפי אנד' לסיפור שלה כי בגיל 60 היא התחילה להגשים את החלום שלה. הצטרפה לסוכנות של ניצבים ומאז היא משחקת בסרטים ובפרסומות".

איך היחסים שלך איתה?
אימי היא כמו חברה שלי ויותר היא תמיד מעודדת אותי ונותנת לי כח .יש בה חכמת חיים ואומץ וכח השרדות יוצא מגדר הרגיל .היום היא אחת מהחברה שלנו. אני לוקחת אותה הרבה פעמים לבילוי משותף.

הם התגרשו ההורים שלך?
"לא. אבי נפטר מדום לב בגיל  בגיל 58 בניו יורק".

הם גרו בניו יורק?
"כן, הם עזבו לניו יורק חודש אחרי שרונן בני נולד. מה שקרה זה אבא שלי חתם ערבויות לשני אנשים שברחו מהארץ והוא היה צריך לשלם את הכסף ולאמא שלי תמיד היה חלום לגור באמריקה ואז היא אמרה: 'הנה הזדמנות, לא רואה צ'אנס לחיים נורמליים פה בארץ' והם פשוט עברו לארה"ב, אבל היה קשה להשיג ויזה אז הם נסעו קודם לגרמניה ומשם לארה"ב. תאר לך ניצולת שואה מגיעה לגרמניה והיא אומרת שבתקופה ההיא כל שוטר נראה לה כמו קצין נאצי גרמני ואז הם הגיעו לארה"ב ואבא שלי פתח עסקים ואז הם עשו גרין קארד וקיבלו אזרחות אמריקאית".

עד מתי הם היו שם?
"אבא שלי נפטר כשהייתי בת שלושים ואז אימי חזרה לארץ וגם אחי, אבי מוסקוביץ', חזר לארץ. הוא התחתן בארה"ב עם ישראלית שפגש שם".

במה עוסק אחיך? אתם בקשר?
אחרי מותו הפתאומי של אבי מדום לב בניו יורק, הוא התחיל לכתוב מוזיקה, מן רוק מיינסטרים, כולל כתיבת הטקסטים.

הוא תמיד כתב מוזיקה?
למען האמת עוד כשהוא חי עם הורי בניו יורק הוא כתב לאביבה אבידן את 'יהיה בסדר', בהתאם למה שהיה בארץ באותה תקופה. כשחזר ארצה הוא עבד כמנהל ב 'יו אם אי' עד שיום אחד בהיר החליט לקדם את המוסיקה שלו. הוא היה משמיע לי שירים שכתב היינו צוחקים ועודדתי אותו מאד בנושא. הכרתי לו את סינגולדה והוא השתתף בהקלטות בשמחה. בגיל 43 הוא קנה אופנוע ואחרי חודש נהרג בתאונה. זה היה שוק גדול ופתאומי. הוא השאיר אישה ושלוש בנות מקסימות.

וואהו נורא עצוב. אז בעצם בכל התקופה שהתפרסמת ב'רגע עם דודלי', המשפחה שלך לא היתה פה?
"נכון. הם בכלל לא היו מודעים לזה, בטח לא לעוצמה של זה ומה זה אומר".

אהבה לים

אני לוקח הפסקה קטנה להכנת קפה וכשאני מגיע למטבח אשתי לוחשת לי: ' איזה חמודה היא, אני שומעת את הראיון ברקע ויש לי את 'רגע' מול העינים כל הזמן. הקול הזה שלה, אי אפשר לשכוח'.

בואי נחזור עוד רגע לבית ילדותך, מעבר לפרטי טריוויה, איזה אוירה היתה בבית?
"זה היה בית שהיתה בו נוכחות ואהבה חזקה לים וכך נוצרה האהבה שלי לים. כל שבת אבא שלי שעבד במשמר הנמל היה לוקח אותי כילדה לנהוג בסירה המשטרתית. היתה הרפתקאה של הים שנכנס לי לורידים. אמא שלי היתה גננת ואבא שלי תמיד צייר ואני למדתי בלט קלאסי מגיל ארבע. לא הפסדתי אף שיעור. גשם חורף, לא הייתי מוותרת. הולכת עם נעלי הבלט שלי לכל מקום. מטפסת על עצים".

איזה ילדה היית?
"הייתי ילדה חברותית מאוד, אומרים לי מצחיקה, ילדה עם דמיון. היינו הולכים חבורה של ילדים שובבים, מושפעים מחסמב"ה. מחפשים מערות שאולי העבריין פרקש מסתתר בהם. כל בן אדם עם מעיל אפור אן מצלמה, נראה לנו מרגל. יום אחד נכנסנו למערה של פרקש כביכול וברחנו הביתה. הכל היה בשדות, קוטפים תותי בר, תאנים, חרובים, מפצחים צנוברים, עושים קציצות מבוץ. מבלים בטבע שעות. לאבא שלי באיזה שלב היתה חנות ימאים בחיפה והגיעו לארץ מטריות כמו פגודות כאלה וזה היה יקר. אני באיזה שלב החלטתי שזה דומה למטריה של מרי פופינס ואני הולכת לעוף איתה. הכרזתי לכל הילדים שבשעה חמש אי הולכת לעוף ושיבואו לראות. נעמדתי ליד הבית על חומה של שלוש מטר ואמרתי להם שיספרו עד עשר ואני אעוף, הייתי משוכנעת שזה יצליח ואני אעוף ואז פתחתי את המטריה וספרו עד עשר ובעשר קפצתי והתאכזבתי לגלות שנפלתי כמו בטטה והמטריה נשברה. פחדתי לחזור עם מטריה יקרה ושבורה ובדרף הביתה בשדה רדף אחריי נחש. נכנסתי הביתה עם פנים אבלות ואמרתי לאמא שלי: 'המטריה הזו לא שווה כלום, אי אפשר לעוף איתה וגם נחש רדף אחריי בשדה בדרך הביתה' ".

אפשר להגיד שהיית 'טום בוי'?
"חצי כי הייתי גם רקדנית בלט וגם מטפסת על עצים".

בתיכון משהו השתנה?
"בסוף כיתה ח' אבא שלי החליט לפתוח חנות טפטים ועברנו לגור רמת גן. הוא פתח חנות בדיזינגוף והדבר הראשון שראיתי בדיזינגוף כשהלכנו לטייל, נחש מה זה היה?".

מה? מעניין.
"בחיים לא תנחש, איש הולך ברחוב עם ברווז קשור ברצועה של כלב. ככה מסתובב לו לתומו ברחוב. זה היה מטורף".

מה חשבת על זה?
"רק חיזק את הרושם שהגעתי לעיר האושר שאפשר לעשות בה הכל".

ואיך עבר עלייך התיכון?
"סבא שלי אמר לאמא שלי שאני צריכה מקצוע. הוא טען שאמנות זה לא מקצוע כי תמיד הייתי על הבמה, הופעתי מגיל צעיר, אז שלחו אותי לקורס מזכירות באורט רמת גן ללמוד מזכירות / הנהלת חשבונות"

ואיך זה היה?
"קטסטרופה! זה לא קשור אליי בכלל. ואז הציעו לאמא שלי שאעבור לשרטוט הבעיה היתה שגם שם היה צריך מתמטיקה טובה. עד שיום אחד כשהייתי בכיתה י' אמא שלי אמרה לי שראתה מודעה בעיתון שיש בית ספר לאמנויות שקוראים לו 'רננים' ושאלה אם ארצה לעבור לשם ואמרתי 'בטח!' ומאז השתנו חיי".

איפה זה היה?
"איפה שתלמה ילין היום. ליד נחלת בנימין".

איך היה ב'רננים'?
"היה ממש מגניב, אבל לא שרדתי עד סוף התיכון. בכיתה י"א היתה סיטואציה שפגשתי עם חברה את איתן מסורי שניגן בתזמורת חיל האויר והציע לי ללכת לבחינות ללהקה צבאית. הייתי בת 16 והכנתי הופעה של 20 דקות והתלהבו מההופעה אבל מפאת גילי הצעיר, הציעו לי לחזור בגיל 17 לאודישן. חזרתי וקיבלו אותי בתנאי שההורים יחתמו על הסכמה לגיוס מוקדם בגיל 17 וכך היה. התגייסתי שנה לפני הזמן ועוד וחתמתי קבע לעוד שנה".

תמיד אמרו לך שאת שחקנית?
"לא זוכרת שאמרו אבל תמיד הייתי עושה צחוקים ולקחו אותי לראות המון סרטים מגיל ממש צעיר. לסבא שלי היה קיוסק בבית קולנוע אורלי בחיפה ויכולתי לבוא ולראות סרטים חופשי והכי אהבתי להיכנס מאחור ולקחת ממתקים. אחרי זה היה לו גם קיוסק בגן החיות החיפאי והיית נכנסת חופשי ורואה את כל המאמנים. יום אחד ראיתי את המאמן של הדובים שאומר לדובים: 'אפ אפ אפ' והם קמו, אז פעם אחת הוא לא היה באזור ובאתי וגם אמרתי: 'אפ אפ אפ וכל הדובים קמו והתחילו להגיד שהילדה יודעת לדבר עם הדובים, אתה מבין? נהייתי מאלפת דובים. הילדה שיודעת לדבר עם דובים".

היה לך דגם של שחקנית כילדה? מישהי שהערצת?
"אולי שירלי טמפל".

ואז הלכת ללהקה הצבאית ואיך היה שם?
"היה ממש מגניב".

מי היה איתך בלהקה? היו מפורסמים?
"כן בוודאי, אז הם לא היו אבל נהיו לימים. חנה לסלאו, יורק בן דויד, אביבה אבידן, רוני בראון".

את בקשר איתם?
"עם אביבה אבידן אני בקשר הדוק. עם חנה לסלאו עשיתי לא מזמן את 'נבסו' ".

ההווי בסרט 'הלהקה' דומה למציאות?
"בטח. מאוד".

מתי הכרת את אלון הלל, בעלך לשעבר?
"אלון היה מתופף בתזמורת חיל האויר ובגלל מלמת יום הכיפורים החתימו אותנו לקבע שנה. ואז דפנה אחות של אלון היתה איתי בלהקה ואלון בא לראות את ההופעה שלנו וכך הכרנו ואחרי מס' חודשים התחתנו".

איך זה קרה?
"רקדנו באיזה מסיבה ואלון שאל אם ארצה להתחתן איתו ואמרתי 'טוב בסדר', כאילו אני הולכת לקנות איזה ממתק באיזה בחנות".

ימים נאיבים

אז איך ומתי הגיע כל הסיפור של 'רגע עם דודלי'?
"תוך כדי הצגה שיחקתי בגיל עשרים אחרי הצבא בהצגה שנקראת 'טוב לאהוב' ואז דן אלמגור שהיה מתרגם וצוות מהטלוויזיה הגיעו לראות את ההצגה, הם חיפשו דמות של בובה כזאת ואני עשיתי שם פנטומימה של בובת שלג שנמסה מאהבה, קטע ממש יפה. אחרי ההצגה הזמינו אותי למבחן בד, אז עוד לא קראו לזה אודישן. ואז היה 'דודלי' הראשון, מעין פיילוט ונכנסתי להריון וחיכו לי שנה, החליפו ל'דודלי' אחר ואז התחלתי לשחק. כבר הייתי אמא ב'דודלי' בגיל 21".

יש לך בן אחד?
"כן, רונן (הלל), הוא מוזיקאי, עוסק במאסטרינג, עובד עם כל הגדולים. גידי גוב, פוליקר, שלמה ארצי, אמיר דדון, רן דנקר ועוד מלא".

הוא נשוי?
כן .

כמה זמן היה 'רגע עם דודלי'?
" 'דודלי' היה שש שנים ואז עוד שש שנים של סדרת ההמשך, 'הבית של פיסטוק' ".

נהנית?
"בהתחלה לא תמיד. באתי נאיבית מהצבא, לא הבנתי איך מנתחים תסריט, איך מסתכלים על זה, הייתי חוזרת כל יום הביתה בוכה, עד שספי ריבלין אמר לי להגיד לכולם בחזרות לכל מי שאומר לי משהו 'אתה צודק' וברגע שנפתחות המצלמות תעשי מה שאת רוצה. זה הציל את חיי ואז נהייתי מאושרת".

זה הרגיש כמו עבודה?
"בחיים זה לא הרגיש כמו עבודה, הרגשתי כאילו אני הולכת לבלות".

בטח היית 'סלבית' מטורפת במונחים של הימים ההם?
"לא התייחסתי לזה ככה. אלו היו ימים אחרים. הכל היה יותר עדין, נאיבי".

ואפרופו הנאיביות של אז, איך נראית לך המציאות היום?
"נוראית. בטלוויזיה הכל אלימות, שקרים, בגידות, תיחמונים וכל מיני ריאליטי שנראה לילדים הכי טבעי לצפות בהם ולהתנהג אתו דבר. מה הם רואים? קללות, צעקות, חרמות, טוקבקים הזויים, אז למה מצפים? קורים דברים איומים במדינה. מה שקורה עכשיו במדינה זה סיוט אחד גדול. אפילו אני שאני בן אדם אופטימי שרואה אור בכל דבר, לא מצליחה לראות אור בדבר הזה. ממש מפחיד לצאת החוצה. נקודת האור היחידה זה בעיקר מה שאני עושה בתוך הבית".

את טיפוס ביתי או בליין?
"גם וגם. אני אוהבת אנשים במהות שלי, כשאני בסביבה של אנשים אני מקבלת חיות. במיוחד אנשים יוצרים שיש לי מכנה משותף איתם ועל מה לשוחח איתם".

איך את עם מוזיקה?
"מאוד אוהבת. אוהבת אולדיז, בוסה נובה, פורטוגזית. לא אוהבת האוס. אוהבת מאוד את אריק איינשטיין, גידי גוב".

שניהם מהממים. את גידי גם זכיתי להכיר באופן אישי כשעבדנו על האתר, איזה חמוד הוא.
"מאוד אוהבת אותו. חכם, מצחיק, בגובה העיניים".

רוב ההחברים שלך מהמקצוע?
"יש ויש". אביבה אבידן חברתי ואחותי מהלהקה ועד היום היא כבר משפחה. אנחנו חברות נשמה אפשר לומר. מדברות, מתייעצות עברנו ביחד חוויות של חיים שלמים. צבא, מלחמה, אירועים משפחתיים משמחים וגם עצובים ובחיים אין הרבה חברים קרובים ממש. אפשר לספור על כף יד אחת כאלה ואביבה היא כזו. היא הכי קרובה לי .

תמונה שלי ושל רונן הבן עם אביבה והבת הגדולה שלה מאיה בהופעה האחרונה של אחי ז"ל:

אני ואביבה לפני שמונה חודשים ב'פותחים יום':

דודה שלי חנה ז"ל היתה אומרת לי תמיד שבפילוסופיה הסינית הם אומרים: 'אם סיימת את החיים והיה לך חבר נפש אחד אמיתי, אתה איש עשיר ואם הין לך שניים או יותר אתה מליונר'.
"לגמריי".

עדיין עושה גם חברים חדשים?
"כן נוצרו לי חברויות חדשות בשנים האחרונות סביב עזרה מהפיברומיאלגיה וגם חברים שהגיעו דרך קובי בן זוגי. בשש השנים האחרונות הכרנו זוג מקסים גילה ואייל כהן שהם שרים שירה בציבור ואייל גם מטפל נהדר בהילינג. הכרנו בעצם דרך ההמלצה של גילה אשתו על אייל שהמליצה שיטפל ברגל הכואבת שלי וכך התרקמה לה חברות נפלאה ומאז אנחנו גם משתפים פעולה על הבמה בהופעות חברים קרובים מאד .

אבל חייבת להזכיר פה שהשנה נפטרה חברה טובה שלי גליה ישי ז"ל. הופענו יחד קרוב ל-20 שנה בהצגות לילדים והופעות בכל רחבי הארץ. עברנו יחד חוויות מצחיקות, תקופות לא קלות וגם תקופות של כתיבה והמון יצירתיות. לא כל יום מוצאים פרטנר לבמה למשך שנים רבות כל כך. אני יכולה לכתוב תסריט או ספר על החוויות עם גליה, יהי זכרה ברוך.

מצליחה לקרוא עדיין?
"כן. אוהבת לקרוא, ספרי מודעות ועוד. אוהבת ספרות ספרדית, איטלקית וגם ספרי שירה. אני גם כותבת שירה אז מן הסתם אוהבת גם לקרוא שירה".

מה את עושה בשנים האחרונות?
"יש לי את עיצוב הבלונים עם בן זוגי קובי זינגר בעל חברת 'זינגר בלונים', שזה לגמריי פיסול אמנותי של בלונים לאירועים. בכל עיצוב אני מכניסה משהו אישי שיעשה טוב ללקוח שירגיש שעשינו משהו מיוחד עבורו וגם לי זה מכניס עניין מחודש שוב ושוב לעבודה. כתבתי הצגת ילדים ומילים ושירים לבחורה בשם ראשית. כתבתי גם שלושה שירים לאביבה אבידן. למדתי תחום של ציורי פנים ובגלל שאני באה מתחום הציור, אני עושה את זה מאוד אמנותי. ולפני הקורונה גם שיחקתי בהצגה 'אליעזר והגזר'. אני עושה גם הרצאות במועדונים של גימלאים ובמסיבות פרטיות, מופעי סטנד אפ וגם סדנת ציור על בלונים למבוגרים. בנוסף כותבת גם שירה, מציירת ולאחרונה למדתי אפילו 'הום סטיילינג' ".

את יצירתית כרימון.
"כן, כל פעם ממציאה משהו. היתה תקופה שציירתי גם על צעיפי משי".

ולסיום השאלון…

אם לא היית מה שאת, מה היית רוצה להיות?
"מעצבת בגדים"

מהי הצלחה בעינייך?
"לעשות כל דבר באהבה".

במה את הכי גאה?
"הבן שלי".

את נוסטלגית?
"לפעמים".

רומנטית?
"כן".

סנטימנטלית?
"כן".

מה מפחיד אותך?
"רשע, אלימות ושקרים".

הכי מושך בגבר?
"המבט והפתיחות שלו".

האדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"מתלבטת בין צ'ארלי צ'אפלין לבריז'יט בארדו".

אלבום ראשון שקנית?
"אלבום של קט סטיבנס לא זוכרת את שמו".

אלבום לאי בודד?
"משהו ברזילאי, בוסה נובה".

"מאכל פייבוריטי?
"גלידה עם קצפת".

ספר?
"נשים קטנות".

סופר?
"אדגר אלן פו".

סרט?
"האחים מרקס".

הצגה?
"סירק דה סוליי".

במאי?
"הבמאים של הסרטים האיטלקים של פעם".

שחקן/ית?
"ג'ראר דה פרדייה".

סדרה?
"זרה ומשחקי הכס בנטפליקס".

מוזיקאים?
"אריק איינשטיין, גידי גוב, יוני רכטר, פרנק סינטרה, דין מרטין".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"סיקסטיז בארה"ב".

"בילוי מועדף?
"לשבת עם חברים טובים, אם יש יוצרים ביניהם בכלל טוב, להמציא שירים ביחד ולשיר אותם".

רגע משמעותי בחיים?
"רגע".

החיים הם…
"בלבול אחד גדול" (צוחקת).

***

לאתר הרשמי של ציפי מור >>
(שהיתה לי הזכות לעצב ולבנות)