שיחה עם נועם אקוטונס החיים על פי אלדד - הבלוג של אלדד בוברוביץ'

"תשמע אלדד, הקורונה העניקה לנו הזדמנות להסתכל מחדש על החיים שלנו ובאמת התבוננתי ואמרתי לעצמי וואלה החיים שלי אחלה. אני מתפרנס, מופיע, משחק בפרסומות, נמצא בזוגיות פתוחה ומאושרת, צריך יותר מזה?"

נועם אקוטונס, מוזיקאי ומרצה לקולנוע לאוכלוסיות עם מוגבלויות, נזכר בילדותו המוקדמת בפריז, הימים ככתב צעיר ב'מעריב לנוער', הדיכאון בשרות הצבאי, המעבר הלא פשוט לתל אביב ולבסוף המשמעות והשלווה הגדולה שמצא בעבודה עם ילדים, אוכלוסיות בסיכון ועיוורים. וכן, גם הספקנו לדבר לקראת הסוף קצת על הביטלס וגם על פוליאמוריה.

מאת: אלדד בוברוביץ'

יום אחד לפני שנתיים בערך, כהרגלי בקודש בימי שישי בבוקר, שמתי את פעמיי לשקשוקה הקבועה של שישי בבוקר עם חבר ב'קוסם'. כשהגעתי החבר סימס שהוא תקוע בפקק לא צפוי ויאחר ברבע שעה, אז הלכתי להעביר את הזמן עד הגעתו ב'חור בשחור', חנות התקליטים הסמוכה ל'קוסם'.
בפתח החנות נתקלתי בבחור מקסים ומאיר פנים עם ערימת תקליטים חדשים בידיו. משהו בו סיקרן אותי ואחרי הכרות קצרצרה אזרתי אומץ ושאלתי מה זו ערימת התקליטים שהוא מחזיק.
"אני מוזיקאי וזה תקליט שהוצאתי לאחרונה ואני משווק אותו אישית לחנויות".
"וואלה איזה יופי, באיזה סגנון?".
"בוא נגיד ניק דרייק ו'סינגר סונגס רייטרס' דומים משנות השבעים המוקדמות אם אתה מכיר", ענה בביישנות.
"בוודאי שמכיר ואיך אתה משווק את עצמך?"
"למה אתה שואל?"
"אני מעצב גרפי, עושה אתרים ומיתוגים להמון מוזיקאים. אריק איינשטיין ז"ל, גידי גוב, יהודה פוליקר, צביקה פיק, יוני רכטר, אבי בללי, פיטר רוט, גיל סמטנה ועוד. אולי אוכל לעזור לך", עניתי בחיוך.
"וואהו נשמע מעניין, יש לך כרטיס ביקור?".
"בוודאי", עניתי והושטתי לו כרטיס.

כעבור שלושה ארבעה חודשים, אחרי שהאזנתי לתקליט שלו (ואהבתי מאוד) וכבר כמעט שכחתי מהמפגש, קיבלתי מייל מנועם שהוא מעוניין לעשות איתי אתר. כמובן שנפגשנו מאז מס' פעמים, רכשתי את התקליט המקסים שלו והתפתחה ידידות נהדרת. נפגשנו כמה פעמים בחנויות התקליטים ובירידי תקליטים ב'תדר' וכמובן הראיון הזה שנאלצנו לערוך מפאת הקורונה בשעת לילה מאוחרת בזום.

נועם אקוטונס ואנוכי

סוף העולם שמאלה

אז בוא נתחיל מבראשית. ספר לי קצת על בית ילדותך.
"ההורים שלי הכירו בצרפת. אבא שלי פתח קן של השומר הצעיר בגיל 19 והכיר שם את אימי כשהיתה בת 12. היום זה לא היה עובר חלק (צוחק). אחרי מספר שנים, כשהיא בת 16 והוא בן 23, הם הפכו לזוג וכשהוא היה בן 25 והיא בת 19 הם עלו לארץ לקיבוץ של השומר הצעיר, קיבוץ יחיעם. הם חיו שם כמה שנים שהיו להם מאוד קשות ואז עברו לדימונה".

וואהו! מעבר חד.
"כן היתה לאבא שלי הזדמנות לעבוד ב'טמפו' בירוחם, במפעל שניהל דוד רחוק שלו והם עברו לדימונה. היה להם טוב בדימונה ולימים הם נהיו מורים שם. בין לבין היה עוד נסיון לחזור לצרפת למספר שנים. נסיון שלא צלח".

למה הם ניסו שוב את צרפת?
"תשמע היה להם קשה בארץ. הם חיו לבד, ללא משפחה והיה להם קשה מנטלית, כלכלית וגם הזוגיות שלהם עברה טלטלות בגלל כל הקשיים שעברו עליהם בשנים הללו. למרבה הצער גם כשחזרו לצרפת לא היה להם קל ואז הם הבינו שהכי טוב להם בארץ וחזרו לדימונה ואחרי כמה שנים עברו לבאר שבע, שם הם חיים עד עצם היום הזה".

יום הולדת בגן

בלי מוזיקה החיים היו טעות

מהכרותי המוקדמת עם נועם ידעתי שהוא 'חולה' מוזיקה ואספן תקליטים רציני. לא היה לי ספק שבשיחה על ילדותו, ההתקליטים איכשהו ישתרבבו פנימה, מה שאכן קרה.

זוכר משהו מהשנים האלה בצרפת?
"כן בטח, משהו שאתה בטוח תתחבר אליו. הייתי בערך בן חמש וזוכר שהיה לי פטיפון נייד כזה קטן שמכניסים אליו תקליטונים מהצד והם מתנגנים. ימים שלמים הייתי משחק עם זה ושומע את כל כוכבי התקופה. האהבה שלי למוזיקה הצרפתית של אותן שנים, אמצע שנות השבעים נצרבה בי אז חזק ומלווה אותי עד היום. מאוד אוהב את הסאונד של המוזיקה הזו שנעה בין שאנסונים לפופ מתוזמר והדוגמא הכי מובהקת זה מייק בראנט".

אתה דובר צרפתית?
"כן בטח. לא יודע קרוא וכתוב אבל מדבר צרפתית שוטפת".

מעבר למעברי המגורים והארצות התכופים? איך היה בבית פנימה? איזה מן בית זה היה?
"בית מאוד אינטלקטואלי. בית שמאוד מקדש ספרות ובמיוחד קולנוע. אבא שלי הפך להיות מורה לקולנוע. היינו אפילו המשפחה הראשונה בדימונה שהיה לה מכשיר וידאוVHS ב-1981, זה היה פלא. כל תושבי דימונה היו באים אלינו הביתה כדי לראות את הפלא. בגדול זה היה בית עם המון ספרים, סרטים ומוזיקה. ההורים שלי חובבי מוזיקה וכל היום התנגנה מוזיקה בבית".

נועם, אימו רינה ואחיו הגדול הלל אקוטונס

איזה מוזיקה?
"מהצד של אבא שלי אלביס ושאנסיונרים צרפתיים ומהצד של אמא שלי ביטלס, רוק של שנות השישים וגם מוזיקה צרפתית. שניהם הביאו לי, כל אחד מצידו, מסע ומורשת של מוזיקה נהדרת שבימיי הראשונים התנגדתי לה ורק כשבגרתי למדתי לאהוב אותה ולהתחבר לקסם הזה".

ומוזיקה ישראלית?
"בהתחלה הם לא כל כך שמעו מוזיקה ישרלאית. רק כשחזרנו לארץ מהסיבוב השני בצרפת הם התחילו לשמוע המון מוזיקה ישראלית. חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, אריק איינשטיין וגם הפרברים והדודאים. שניהם הפכו חובבי מוזיקה ישראלית שהתנגנה בבית בלי סוף".

בני כמה הוריך כיום? במה הם עוסקים?
"הוריי פנסיונרים שממשיכים לעבוד. אבא שלי בן 77 ומרצה על קולנוע לקבוצות, עכשיו בעיקר בזום ואמא שלי בת 71 ומלמדת אנגלית. הם לגמריי חיים ובועטים, הלוואי עליי בגילם".

מיכאל ורינה אקוטונס, ההורים של נועם

ילדותי השניה

כאח קטן לשי אחים בוגרים, הנושא הזה של אחים מאוד מסקרן אותי, בכל שיחה שאני מקיים אני לא פוסח עליו. מהחברות שלי עם נועם בפייסבוק הבנתי שלנועם יש אח גדול והתחושה מהתמונות העולה מהתמונות היא שיש להם יחסים נהדרים.

איך היחסים עם אחיך הגדול?
"אנחנו כמו מים ושמן, שני הפכים מוחלטים ודוקא בגלל זה ובגלל שאחי גדול ממני בחמש שנים, אז הוא סוג של מורה ומלמד ופחות חבר אבל יש לסוג כזה של קשר את האיכויות שלו".

נועם ואחיו הגדול הלל אקוטונס בטיול

שאלה קשה, אם הוא לא היה אחיך והיית נתקל בו היום, היית בוחר בו כחבר?
"באמת שאלה קשה ובלתי אפשרי להפריד. בדברים מסויימים אנו כן דומים. הוא מדריך טיולים ומורה ואני מוזיקאי וגם מרצה, מתפרנס מלהעביר הרצאות. ויש גם אהבה גדולה משותפת למוזיקה הוא גם חזר 'ביג טיים' לאיסוף תקליטי וויניל".

זה וירוס העניין הזה של תקליטים.
"לחלוטין".

איזה ילד היית?
"בהתחלה מאוד שובב ואנרגטי ובפריז קרה לי משהו וביום בהיר אחד נעלם לי האור מהעיינים. הסתכלתי לא מזמן בתמונות מהתקופה בפריז וזה מדהים, אני פשוט לא מחייך שם באף תמונה. רק כשחזרנו לארץ אחרי שנתיים שלוש, חזר לי הצבע ללחיים. יש לי המון תמונות מהגילאים האלה בזכות אבא שלי. שצילם מאות תמונות שלי בין גיל שנה לחמש. זה די נדיר. לרוב האנשים מהשנתונים שלנו יש מספר תמונות בודדות מהגילאים הללו".

נועם צוציק בפריז

ואיך היה לחזור לארץ?
"היה קשה בהתחלה. פתאום לחזור לארץ בלי שפה, בלי מכרים, לקח לי זמן למצוא את עצמי בסיטואציה החדשה ואחרי שנתיים הדברים התחילו להסתדר".

ואז איזה ילד הפכת להיות?
"הייתי בסנטר שלי (כמובן יכול להגיד את זה רק בדיעבד). ילד יפה, מקובל, מצליח וכבר אז היה לי סוג של חיבה מועדפת לבנות. הייתי רץ ליד הבנות ונותן להן נשיקה ובורח ואז בסוף כיתה ד' נחש מה קרה? עברנו לבאר שבע".

אז יש לך כנראה ב'די.אנ.איי' קטע חזק של נדודים?
"יכול להיות אבל אני דוקא מאוד יציב בחיים שלי. גר כבר 20 שנה בתל אביב. לא הייתי בטיולים ארוכים בחו"ל, מתמיד באותה עבודה כבר שנים".

איך היה התיכון? היית מרדן?
"לא ממש. לא היה לי במה למרוד כי היה לי חופש מוחלט עשות כל מה שאני רוצה. הייתי תלמיד די טוב ולמדתי קולנוע ותקשורת המונים במגמת אומנויות. עד כיתה י' הייתי עם משקפיים ואז יו בהיר אחד שמתי עדשות והארכתי שיער וממש בן יום נהייתי מגניב כזה. עוד לא ניגנתי על כלום אבל נראיתי כמו אחד שצריך לנגן ואז באמת הלכתי לנגן".

נועם כוכב רוק בהתהוות.

כוכב רוק בהתהוות.
"חחח ממש. נהיינו מן חבורה כזו שיושבים אצלי בחדר ושומעים פוליאנה פרנק. חבר טוב שלי, אסף, התחיל ללמוד גיטרה אצל יעקב רביץ, אח של יהודית רביץ, שמלמד עד היום גיטרה בבאר שבע (כבר איש לא צעיר). אז ראיתי איך אסף מנגן וכל הבנות מתאספות סביבו וזה הביא לי דרייב ןהתחלתי ללמוד גם אצל יעקב רביץ בגיל 17.5. היו לנו שיעורים עמוקים. אחרי שנה כבר הייתי די בקיא בנגינה והתחלתי לחשוב על הלחנה".

ואז?
"ואז התקבלתי בסוף כיתה ט' להיות כתב נוער ב'מעריב לנוער' שאז היה משול באותם ימים לכוכב היפ הופ. היו יותר מחצי מליון קוראים לכתבות האלה".

כתב צעיר במעריב לנוער.

וואהו! על מה כתבת?
"על דברים שקורים בבאר שבע. גנבי סמלים. ציידי חיות ואז היתה יום אחד הופעה של מטאליקה כשיום למחרת אמורה היתה להיות בחינת בגרות בלשון. אז כתבתי כתבה בה הפצרתי בבני הנוער שיביעו את מחאתם על תאריך הבגרות הבעייתי ושיבקשו דחייה של הבגרות בגלל ההופעה. קיבלתי 2000 מכתבים למערכת. זה לא עזר בדיעבד לדחיית הבגרות, אבל בהחלט חימם לי את הלב".

ולאן זה התפתח?
"שנה אחר כך, התחלתי לכתוב בשבועון מקומי ונתנו לי טור אישי ולמעשה הפכתי להיות מן עיתונאי צעיר שמקבל כרטיסים להופעות וכותב על הופעות. הייתי בהופעה של בוב דילן באצטדיון בבאר שבע ויחסית לאדם צעיר הייתי מאוד שבע רצון מחיי באותה תקופה למרות שעוד לא עשיתי מוזיקה שבסתר ליבי מאוד רציתי לעשות. הייתי בטוח באותם ימים שיום אחד אהפוך לעיתונאי מאוד מצליח".

אז למה זה לא קרה? למה לא המשכת עם הכתיבה?
"כן המשכתי. אחרי סיום השרות הצבאי, הייתי כתב פלילים שנתיים בבאר שבע, אבל היה מן רגע כזה שמשהו בלב אמר לי שאני חייב להפסיק עם זה ולעבור למרכז ולהתחיל ליצור את הדברים שאני רוצה ליצור".

למה בעצם?
"כי הרגשתי אז שאני כותב על דברים שאחרים יצרו במקום ליצור בעצמי והמחשבה הזו מאוד תסכלה אותי. זה היה רעב שלא יכולתי לעצור. השארתי הכל מאחוריי ובאתי לתל אביב אחרי קריירה של שנתיים בנסיקה. שתבין, הציעו לי אז תפקידים בקול ישראל ובגלי צה"ל".

בדיעבד אתה מתחרט? הייתי עושה הכל אותו דבר?
"לחלוטין אותו דבר! לא מתחרט לרגע. החלטה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי".

ואיך היו העניינים עם בנות?
שאלה טובה. הייתי מאוד אהוב בתיכון. אבל ההצלחה עם בנות החלה בי"א, י"ב. אתה יודע, שיער ארוך, התחלתי לנגן, הדימוי העצמי שלי עלה. עד אז הייתי ביישן, מופנם למרות שהכירו אותי וכתבתי במעריב לנוער. שנים של התעסקות בעניינים פילוסופיים גרמו לי מאוד להתכנס בתוך עצמי ופתאום נפתחתי ובי"ב הרגשתי שאני לגמריי ב'זון' שלי. אולי בגלל שבין י"א לי"ב הייתי במחנה קיץ והכרתי שם את אהבת נעוריי. זו היתה התאהבות כמו בסרטים. הרומן הזה מאוד ביגר אותי והגעתי לי"ב עם הרבה יותר בטחון עצמי ממה שיכולתי לחלום ובניגוד לרבים אחרים, שמח לחשוב ולהגיד שהפעם הראשונה שלי היתה עם מישהי שאני מאוהב בה וזו הייתה חוויה מדהימה".

מה איתה היום?
"היא חיה ובועטת. אנחנו בקשר פה ושם בפייסבוק".

ואז צבא.
"הצבא זו נקודת שבר מאוד גדולה. התגלגלתי להיות צלם בחיל האויר ולמעשה כל השרות טסתי ועשיתי סרטים ליחידה. לכאורה תפקיד חלומי, אבל היה לי קשה מאוד מנטלית. שרדתי בשיניים את השלוש שנים האלה וכשהשתחררתי נשבעתי לעצמי שלעולם לא אשאר יותר במקום שרע לי בו וכך אכן היה מאז".

ממה כל כך סבלת?
"הרגשתי שאני נמצא באזור שלא עושה לי טוב. סבלתי מהשגרה ומזה שאני לא עושה מוזיקה. הרגיש לי כמו בתוך כלוב מזהב. כשהצבא נגמר הרגשתי שאני יוצא לחופשי".

מה עשית אחרי הצבא?
"הלכתי להיות כתב פלילי. חזרתי להורים בבאר שבע לשנתיים חלומיות. גרתי אצל ההורים, עשיתי כסף, יצאתי עם בנות, הכרתי המון אנשים מגניבים, ביליתי, ראיתי המון הופעות וכל הכסף שהיה לי הלך על בגדים ודיסקים. הרגשתי שאני עושה מה שאני אוהב. תקופה מרגשת שנמשכה עד גיל 23, הייתי ממש ממש מאושר".

איך באר שבע?
"עיר מדהימה וכייפית עם קצב אחר. אתה מרגיש שאתה נח. זה לא כמו בתל אביב שאתה מרגיש כל הזמן באיזשהו סוג של מרוץ".

ומה קרה אחרי השנתיים האלה?
"בקיץ 99, בגיל 23 בערך, קמתי ועברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. נער סנדוויץ', מוכר בבית קפה, איש מכירות ועוד כל מיני עבודות הזויות".

תחילת הדרך בתל אביב

זה היה קשה?
"בטח. אתה מגיע ממקום של כתב פלילים עם רכב, טלפון וביפר ופתאום אתה מוצא את עצמך זבן בחנות סנדוויצ'ים, כולם מקללים אותך, זורקים עליך דברים. זה לא היה פשוט בכלל ולא היה לי מושג על התנהלות כלכלית ושקעתי בבור של הוצאות. לא היו לי חסכונות, לא ידעתי לכלכל את מעשיי. המשכתי לקנות דיסקים וספרים כאילו אין מחר ולאט לאט נגמר הכסף".

משהו חדש מתחיל

ומה קרה אז?
"ב-2001 התחלתי ללמוד ברימון. שנאתי את הלימודים אבל הכרתי שם חברים נהדרים והיתה לי שם אהובה. אחרי שלושה חודשים עזבתי והחלטתי לנסות להקליט אלבום בלי המסגרת הזו. אז התחלתי להוציא כסף על הקלטות והמינוס הלך ותפח. אמא שלי חתמה לי ערבות אבל בסוף חסמו לי את החשבון ואבא שלי עשה איתי שיחה וכיסה לי את כל המינוס. מאותו יום התחלתי להתנהל בתבונה מבחינה כלכלית. להיות מחושב, לשים בצד ליום סגריר, לכלכל את עצמך".

הדיסק יצא?
"כן יצא במאי 2004 במאמץ כלכלי ניכר. בתקופה ההיא עדיין לא יצאו הרבה אלבומים עצמאיים. יצאו אבל ממש מעט. שלחתי את האלבום לכולם, שמונים עותקים לכל מי שרק יכולתי. כתבים באינטרנט ועורכים מוזיקליים ומקומונים והתחלתי לקצור פירות, יש לי עד היום קלסר עם מלא כתבות שיצאו ופתאום התחלתי לקבל פידבקים.

פה אהוד מנור משמיע שיר, שם מנחם בן כותב סקירה ונתן זהבי משמיע שיר. כתבות ב'העיר', ב'זמן תל אביב', ב'מעריב' והכל בעצמי, בלי יח"צ. האלבום קיבל סקירות אבל לא הצליח להגיע להשמעות ב-88 או בגלגל"צ. לא הגיע בעצם לקהל הרחב, נעצר ברמת האינדי. השיר "טיול לפולין" משך המון תשומת לב אבל ישר תוייגתי כאמן מחאה, אמן מחאה מתריס וזה לא מה שכיוונתי אליו. למעשה כתבתי רצף של חוויות שהיו לי וזו היתה אחת החוויות. אבל עד היום אני גאה מאוד באלבום הזה. אלבום מאוד אנרגטי ובועט ומצד שני מאוד בוסרי. זו השאלה הנצחית, האם אני רוצה משהו מיושב אבל עם ביצים או משהו עם ביצים אבל בוסרי ולא מספיק בשל.

היום כשאני חוזר להקליט אני רוצה את האנרגיות של אז אבל עם הנסיון חיים שאני חושב שיש לי היום. אגב האלבום יצא באותה התקופה שיצא האלבום הראשון של עידן רייכל, יחי ההבדל הקטן".

איך היה המצב רוח הכללי שלך אז?
"זוועת עולם! הייתי מדוכדך, מיואש, בעטתי בהכל, רציתי למרוד בהכל. הרגשתי שהחלום שלי לא מתממש והקטע המצחיק שכבר אז זה היה נראה לי גיל מאוחר מאוד להוצאת אלבום. אני אספר לך אנקדוטה קטנה. חבר שלי שעבד אז בחנות תקליטים פגש במקרה באותם ימים את נתן כהן (מנהיג 'הנשמות הטהורות') בחנות תקליטים ושאל אותו אם אוכל להתקשר אליו לקבלת פידבק. התקשרתי ובאתי אליו לפגישה ברמת השרון. הוא היה מאוד אדיב אבל נראה שהיה בתקופה קשה עם היצירה שלו ואני זוכר שהפגישה איתו מאוד דיכדכה אותי. הוא יעץ לי לנטוש את עסקי המוזיקה, טען שבארץ זה בלתי אפשרי לעסוק בתחום הזה ובהפוך על הפוך, הפגישה איתו דווקא דרבנה אותי להוציא את האלבום, כי האינטואיציה שלי היתה שזה מה שאני צריך לעשות"

אז מה עשית?
"גיבשתי חבורת מוזיקאים והתחלנו לעשות חזרות בתל אביב ואז הקלטנו אלבום אצל בחור בשם אלכס שבנה אולפן בגראז' של ההורים שלו בחיפה. הנגנים באו לסשן אחד או שניים ואני ביליתי אצלו ימים ולילות, לפעמים נשארתי אפילו לישון שם".

איפה גרת אז?
"גרתי בתל אביב ולא היה לי רכב והייתי חוזר הביתה בנסיעות ליליות הזויות במוניות שירות עם כל מיני נרקומנים. אתה לא מתאר לעצמך כמה הזוי זה היה. מעדיף לשכוח את הנסיעות האלה".

גרת בדירות שכורות בתל אביב באותה תקופה?
"כן".

כמה זמן נמשכה האפיזודה הזו בחייך?
"ב-2006 מצבי התעסוקתי והכללי החל להתייצב. התחלתי לעבוד בחנויות ספרים. אגב עד האלבום הראשון ב-2004 עבדתי כסוכן מכירות של כרטיס 'לאומי קארד. זו עבודה מייאשת אבל היה לי רכב ופלאפון ובין הפגישות הייתי כותב לעיתונאים, שולח דיסקים. ב-2006 התחיל עידן אחר וחיי התחילו להתייצב".

מה קרה?
"עד 2010 מעבר למכירת ספרים עבדתי בעוד כל מיני עבודות אבל החשש שלי היה שאם אעבוד בעבודה מסודרת, זה יוריד לי את הדרייב להצליח במוזיקה. כמובן שזו הייתה מחשבה מוטעית וכשהבנתי את זה עזבתי את כל העבודות ההזויות האלה והתחלתי לעבוד עם ילדים. מה ששינה לי את כל התפיסה".

הדסטארט בבית

באיזה אופן?
"הכל התחיל במודעת דרושים לעובד במוזיאון הילדים ובאתי לראיון והתקבלתי. גיליתי להפתעתי שאני אוהב את העבודה עם הילדים. עזבתי עבודה במשרד שלא אהבתי והתחלתי להדריך ילדים בצהרונית שלהם בבית הספר ואחרי שנה בתחלתי להעביר חוג קולנוע לילדים שהיה הצלחה מסחררת ובזה עסקתי למעשה בשבע השנים האחרונות".

מדהים!
"מה שמדהים בילדים זה שאתה לומד מהם המון. אתה בטוח יודע את זה מהבנות שלך. ילדים הם מעוררי השראה ואם אתה מצליח ליצור שיח עם ילדים, תצליח ליצור שיח עם כולם".

אתה עובד גם עם עיוורים?
"כן אחרי שעבדתי עם ילדים, התגלגלתי לעבוד גם עם אוכלוסיות עם מוגבלויות ואז התגלגלתי לעבודה בספרייה לעיוורים, שם אני עובד עד היום. היום למעשה אני עובד עם ילדים, אוכלוסיות בסיכון ועיוורים (הפקתי את האירוויזיון למשדר של העיוורים). זה עבודות עם המון סיפוק. פתאום הרגשתי שאני אוהב את העבודה שלי, מה שלא הרגשתי מאז שהייתי כתב פלילים אחרי הצבא וזה נתן דרייב חדש לחיים שלי ותחושת שליחות חזקה. זה פתח לי את כל הצ'אקרות. הכל גם נהייה יותר רגוע".

הבטחון והנוחות לא פגעו בדרייב שלך לעשות מוזיקה ואמנות?
"להפך. בשנה שנתיים האחרונות אני מרגיש שאני מנגן ויוצר יותר ממה שעשיתי כל חיי. מנגן אפילו יותר ממה שהייתי מנגן בתיכון. אני גם כותב חומרים לאלבום".

נועם והתקליט האחרון שהוציא, זר דפנה לנצח

הביטלס לנצח

זוכר את הרגע שגילית את המוזיקה?
"כשהגענו לדימונה בגיל 7-8 הייתי חולה מאוד. הייתי ילד די חולני. תקופה ארוכה הייתי בבית וזוכר שגיליתי טייפ 'דאבל קאסט' והיה לי את האוסף הכחול של הביטלס וזה מדהים כי הסיפור של הביטלס כגשר לאהבת המוזיקה זה משהו שאני מכיר אצל לא מעט אנשים".

אי אפשר להבין את התופעה של הביטלס.
"זה התנ"ך. נכון שיש עוד ספרים אחרי התנ"ך אבל תמיד חוזרים לתנ"ך. אז בגיל 7-8 דרך האזנה לביטלס הרגשתי שהמוזיקה עבורי היא סוג של נחמה והתחלתי לשמוע המון המון מוזיקה".

לפני השאלון, איך עוברת הקורונה? אני זוכר שאתה קצת חרדתי כמוני.
"האמת עוברת בסדר. באופן מפתיע הקורונה לא מלחיצה אותי. יותר דואג להורים שלי. מודה שכן הייתה קצת עצבות ותוגה בתוך הלבד שבסגרים. במיוחד בחגים. מצד שני הקורונה העניקה לנו לדעתי הזדמנות להסתכל מחדש על החיים שלנו ובאמת התבוננתי עליהם ואמרתי לעצמי וואלה החיים שלי בסדר גמור. אני מתפרנס מופיע, משחק בפרסומות, בזוגיות פתוחה ומאושרת, צריך יותר מזה?

נועם בהופעת סלון

אני מבין שאתה בזוגיות?
"הייתי עד לא מזמן. היינו יחד שנה ועשר, הצלחתי לשבור סופסוף את השיא של עצמי.

זוגיות פתוחה אני מבין, אז אני שואל אם היה רגע ספציפי שאתה זוכר, שהבנת שאתה לא הולך למסלול של זוגיות רגילה, ממוסדת. בית, אישה ילדים ומשכנתא?
"כן היה טריגר כזה. בגיל 35 הייתי בקשר רציני עם מישהי, קשר שנמשך שנה ושבעה חודשים. זו הפעם הבודדה בחיים שרציתי לבחון את עצמי במקום של קשר רציני, אקסקלוסיבי. קשר שאולי מוביל למשפחה והתמסדות. הרגשתי שאני לא באמת שם, וזה החמיר כשעברנו לגור יחד.
כשהקשר הסתיים הבנתי שאני לא בנוי לזוגיות קונבנציונאלית. גם כשהייתי בתוך הקשר הרגשתי כל הזמן שיש לי רצון לפלרטט, להקסים, לכבוש. זה אפילו לא עניין של 'לזיין'. זה הרבה הרבה דברים לפני זה ולצד זה. כי ראיתי שאני רוצה להתחיל משהו עם בחורה אפילו כשאני בתוך זוגיות. זה משהו שהשלמתי איתו באותו רגע ואמרתי לעצמי שאני חייב להרפות".

לא היתה שאלה שאולי לא מצאת את הבחורה הנכונה?
"שאלתי את עצמי את השאלה הזו. אבל התחושות האלה קרו לי עם עוד בחורות ובעוד קשרים 'מחייבים' וכשהשלמתי עם זה שהאופי שלי הוא כנראה שונה בעניין הזה, החיים שלי הפכו הרבה יותר פשוטים. עד אותו רגע התביישתי, הסתרתי ומאותו רגע זה הפך להיות דגל ואמרתי לעצמי זה הבן אדם שאני ואם אני אקבל את עצמי גם החברה תקבל אותי ".

ובכל זאת, יש מחירים לעניין? זיהית אותם מראש או בדיעבד?
"יש מחירים. בהחלט. ומההתחלה כשהחלטתי ללכת בדרך הזו, זיהיתי את המחירים".

מה המחיר?
"המחיר הוא שלפעמים יותר מידי חופש ואפשרויות אינסופיות וחיפוש ופלירטוטים יכולים להטריף את הבן אדם. יותר מידי חופש מחייב לדעת להתנהל בתוך זה. ומחיר שני זה לא ללכת את כל הדרך יחד עם מישהי. לגבש יחד חלום משותף, בסיס כלכלי, להתפתח יחד, לגדל ילדים. אני לא מכיר את הדברים האלה".

אתה רוצה ילדים?
"בוודאי וסביר להניח שבעתיד הלא רחוק, כנראה בהורות משותפת. כל שאר הדברים, יש בהם המון יתרונות. אתה חופשי, אתה אדון לעצמך, אתה עצמאי. אני חי חיים שהרבה חברים שלי סביבי מגדירים כ'לחיות את החלום'.

זה כמובן לא רק עניין מיני. זה היכולת שלי להתחיל קשרים איפה שבא לי, כמה שבא לי ועם מי שבא לי. והנה מצאתי את עצמי בזוגיות פתוחה כבר שנה ושמונה אם אשת איש ובתוך הקשר הזה מצאתי את האושר. מצאתי קשר שממלא אותי ועם זאת יש לי אפשרויות לעוד קשרים במידה ואני רוצה".

נועם בשפירא