"כישראלי בחו"ל אפשר אולי לקנות אמפתיה בכסף, אבל זו אהבה לרגע"

 

ישי אמיר, מוזיקאי ומנהל אישי מספר בראיון איך הגיע למוזיקה מבית ילדותו בחולון. ביסוס הקריירה עם הקמת אולפן ההקלטה המיתולוגי נויז ושני לייבלים למוזיקה, המשפחה שהקים עם הזמרת יסמין לוי והפריצה כמוזיקאי עם "אהבה אסורה" שכתב לזהבה בן. למה למרות המצב המורכב בארץ הוא לא חושב לעזוב ועדיין אופטימי למרות הכל: "בסוף הכל ייגמר בפשרה, אין לנו ארץ אחרת"

מאת: אלדד בוברוביץ'

את ישי אמיר הכרתי לפני 30 שנה. זה קרה כשאחי אסף החליט לפתוח פאב בתל אביב, מצא מבנה אופטימלי בשכונת פלורנטין וחיפש שותף. לשם כך הוא תלה מודעה בחזית הבניין. מול הבניין שכן אולפן ההקלטות המיתולוגי נויז, וכך יצא שהראשון שפנה אליו היה בעלי האולפן ישי אמיר, כיום מוזיקאי ומנהל אישי של אמנים.

הייתי אז סטודנט לגיאוגרפיה ופילוסופיה וגרתי בדירה שכורה ומעופשת בדיזינגוף עם שותפה, מחפש את דרכי בעולם והנה אחה"צ אחד אני מקבל טלפון נרגש מאסף:
"תקשיב, נראה לי שמצאתי שותף מתאים לפאב, יש מצב שאתה בא איתי לפגישה? מעניינת אותי דעתך. הוא מוזיקאי, נראה איש חמוד וענייני, מהטיפוסים שאתה אוהב".

עליתי על הטוסטוס וכעבור שעה ישבנו בבית קפה בפלורנטין, לא רחוק מהפאב. פגשתי בחור צעיר ורזה, עם קוקו ארוך, מאוד רהוט עם המון בטחון עצמי וצ'ארם. חודש וחצי אחרי אותה פגישה נפתח בקול תרועה ובתקציב מאוד שפוי פאב פרוזאק ולראשונה בחיי הייתי ברמן. אסף שהוא שף במקצועו הרכיב תפריט איטלקי שווה וטעים המבוסס בעיקר על פיצות שנחטפו בהיסטריה ואמיר עם כל הקשרים מהאולפן והמוזיקה דאג שמידי ערב יפקדו את הפאב כל הרוקרים הנחשבים של התקופה. אביב גפן, ערן צור, אבי בללי, חמי רודנר ועוד רבים וטובים. פרוזאק הפך לרגע הדבר הכי חם בעיר, כשהשיא היה שולחן שפתחו במקום להקות רדיוהד ואר.אי.אם אחרי ההופעה באצטדיון רמת גן. עבורי זו היתה חוויה מכוננת וכייפית. את אמיר פגשתי שוב רק כעבור 10 שנים. זה קרה בהופעה חגיגית של נקמת הטרקטור.

הליברפול של ישראל

אז הנה אנחנו יושבים 30 שנה אחרי הפגישה הראשונה על הבר בבית קפה תל אביבי לשיחה. השיער קצת יותר דליל והתיישבו עלינו כמה קילוגרמים מיותרים, אבל הרוח הצעירה, ההתלהבות ואהבת המוזיקה עדיין שם. אמיר כיום גרוש מהזמרת יסמין לוי ואם ילדיו (מיכאל בן 13, ומנואלה בת 10) ועדיין פעיל בתחום. גם הכריזמה עדיין שם.

הוא בא מבית של "אנשי עמל" כהגדרתו, אבא איש צבא ואמא עובדת עירייה. היה לו שכן מתופף של להקת חתונות שהתאמן בלי הפסקה. אנשים בדרך כלל רוצים לברוח מבית כזה, אבל אצל אמיר קרה ההפך. הוא היה מקשיב מתחת לדלת לאימונים האינסופיים ולבר מצווה ביקש מהוריו סט תופים. מאותו רגע תופף בלי סוף. בטקסים בבית הספר, הרמת דגלים וכו'.

הקפה והקרואסון מגיעים והשיחה קולחת בנעימות, מה שמזכיר לי שאני יושב עם מישהו שהיה למעשה הבוס שלי למשך שנה וחצי. זכורה לי משמרת שהיה לחץ אדיר בפאב ונגמר הגז בחבית ואי אפשר היה להתחמק מהמבט הזועף של אמיר. אני מזכיר לו את זה והוא מחייך במבוכה שהוא לא זוכר.

לפני הרומן עם התופים חלם להיות כוכב כדורגל. הוא שיחק בנערים של מכבי תל אביב (אבי נמני היה איתו במחזור), עד שיום אחד נפצע כשנפל מעץ על הגב. אז נכנסו לחייו התופים והמוזיקה. יחד עם גיא לבב, חבר שלמד גיטרה אצל סינגולדה ועוד שני נגנים הקים להקה ובהשראת פיל קולינס החל גם לשיר כמתופף.

"היה לנו מופע בכורה ברשת ג' אצל אבי אתגר וזה היה הרגע שהיה לי ברור שמוזיקה זה הדבר!", אומר אמיר נלהב ולוקח לגימה ארוכה מהקפה, "מאוחר יותר התחלתי ללמוד גיטרה ובמקביל גם לכתוב מדור בשם 'פלסטיק' ב'מקומון השקמה', בו כתבתי על הופעות שראיתי ברוקסן".

בצבא שירת כקצין מצטיין בחיל חימוש, אבל היה כל יום בבית והמשיך לכתוב את המדור על ההופעות ובמקביל תכנן לפתוח אולפן הקלטות כי תמיד נמשך לקטע של הקלטות.

לחיות את החלום

כחובב מוזיקה ישראלית ובמיוחד רוק של הניינטיז, זוכר את המשפט "הוקלט באולפני נויז" מתנוסס על כמעט כל אלבום של התקופה. כבר אז סיקרן אותי מי עומד מאחורי הדבר הזה, אז הנה יש לי הזדמנות להבין מה קרה שם בדיעבד.

"אחרי הצבא הקמתי את אולפני נויז בהתחלה בראשון לציון וכעבור שנה עברתי לפרונטין" נזכר אמיר, "המקום הכי מתפתח דאז, עוד לפני הסדרה. היו מעט ברים ומקומות אוכל אבל היתה אווירה של עשייה. חלק מהאסטרטגיה שלי היתה שת"פ עם הד ארצי. חיים שמש היה מנהל אמנים ורפרטואר ושמיל סחר היה מנכ"ל הד ארצי ועם שניהם היה לי חיבור מעולה וכך למעשה הגיעו אמני הד ארצי לאולפן. האלבום הראשון של אביתר בנאי עם קורין אלאל כמפיקה היה התחלת הבום ומשם זה התפשט והמון מוזיקאים נפלאים הקליטו אצלי. ברי סחרוף, רמי פורטיס, משינה, אביב גפן, כרמלה גרוס ואגנר, איפה הילד, נקמת הטרקטור, רעש ועוד רבים".

גם ממרחק הזמן הארוך שחלף, אפשר לחוש בקולו ולראות על פניו את הגאווה מהבייבי שלו. בזמן שהמלצרית מגישה לנו עוד קפה הוא ממשיך ומספר בהתלהבות על הקמת הלייבלים להקלטות והפצת אלבומים: למוזיקה אלטרנטיבית ואדמה מיוזיק למוזיקת עולם וגם על הלהקות בהן היה חבר. אוליב שהוחתמה לשלושה אלבומים בהד ארצי בה כתב, ניגן בס ושר וגוונים כהים בה היה גיטריסט.

במקביל לכל העשייה הפורייה הזו גם הקמת בית?
"כן בגיל 34 הכרתי את יסמין לוי דרך חיבור של קרובת משפחה שלה. התחתנו ב-2003 וזה היה מסע חלומי שנמשך 20 שנה".

יכול לפרט?
"הסיפור של יסמין ושלי הוא פשוט סיפור של הגשמת חלומות הדדית שהתחברה ליסמין כזמרת יוצרת ולי כמנהל אישי. היא דמות מאוד משמעותית בקריירה שלי ואני בשלה. הופענו בכל העולם וגם הקמנו בית נפלא עם שני ילדים מקסימים".

תמיד נראית לי פרפר חופשי, איך זה מתיישב עם הבורגנות המונוגמית הזו שאתה מתאר?
"תמיד התפרפרתי אבל עם בנות זוג".

בלי מוזיקה החיים היו טעות

אני מזכיר לאמיר את השיחות המרתקות שהיו לנו במשמרות בפרוזאק על מוזיקה. מאסיב אטאק, פורטיסהד, טינדרסטיקס ועוד שמות נזרקים לחלל האוויר באותה התלהבות של הימים ההם. אני מספר לו שכבר אז קלטתי שיש פה עניין עם מבין גדול במוזיקה עם טעם מיוחד וסופר איכותי.

הגעת עם המוזיקה לאן שרצית?
"כן הגעתי הרבה מעבר לחלום כמפיק אלבומים".

מה בסופו של דבר הרגע הכי משמעותי שלך כיוצר?
"לא יודע אם זה הרגע הכי חשוב אבל הפריצה הגדולה או יותר נכון ההכרה שלי כיוצר הגיעה כשכתבתי לזהבה בן את 'אהבה אסורה' ('געגועים לחיבוקים חמים'). אחריו כתבתי עוד שירים לזהבה בן, לגלי עטרי, לגליקריה ולסרט 'מבצע סבתא'. תמיד היתה לי עין פקוחה למוסיקת עולם ולשילוב עם רוק / אינדי, הבסיס עליו גדלתי. השילוב הזה עשה את השיר ב-1998 ללהיט גדול, חוצה קהלים ומגדרים".

עוד בתקופה של נויז ופרוזאק שמתי לב שלאמיר יש איזון בריא ביו עסקים ואמנות. מצד אחד יוצר וכותב שירים ומצד שני מפיק תקליטים ומנהל אמנים. שילוב שמאפשר לו לדבריו קשת רחבה של אפשרויות מקצועיות וכלכליות.

גם את עתיד המוזיקה הוא רואה בעין מעשית ומפוכחת. "אינדי תמיד היה ויהיה נישתי" מסביר אמיר, "אבל המוסיקה בארץ ובעולם מגיעה למקומות חדשים בעיקר בעזרת הטכנולוגיה שחוברת לאולפני ההקלטה והופכת הכל לנגיש בלחיצת כפתור".

אין לי ארץ אחרת

כמו בכל מפגש בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז ה-7.10, אין מנוס מלדבר על המצב במדינה.

"מאוד עצוב לי מה שקורה בארץ. לא מבין איך מדינה צעירה, אימפריית הייטק, מגיעה לכאלה אנרגיות של שנאה פנימית" נעצב אמיר, "לעיתים אני חושב על חו"ל אבל יודע שתמיד אהיה שם זר, גם אם אבוא עם כסף. אפשר אולי לקנות אמפתיה בכסף, אבל זו אהבה לרגע".

אז מה יהיה?
"בסוף הכל יגמר בפשרה, אין לנו ארץ אחרת".

ולסיום השאלון

אם לא היית מוזיקאי מה היית רוצה להיות?
"יזם".

מה היא הצלחה בעיניך?
"לקום למשהו שאתה אוהב לעשות".

אתה נוסטלגי?
"'לא, חי עכשיו".

רומנטי?
"במידה רבה כן. איש של מחוות".

סנטימנטלי?
"לא".

מה זו חברות בעיניך?
"נתינה הדדית ללא ציפייה".

החברים שלך מהתחום?
"גם וגם. יש מעגל של מוזיקאים (בללי למשל) ויש מעגל של חברי ילדות מחולון".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"ג'ון לנון".

הרגע בזמן שגילית את המוזיקה?
"חבר קנה לי את האלבום הלבן של הביטלס".

אלבום ראשון שקנית?
"בלדות של הביטלס".

אלבום לאי בודד?
"דיויד סילביאן – Secrets of the beehive".

בארבי או זאפה?
"בארבי כמובן והמועדון החדש בנמל יפו נפלא עם אווירה של חו"ל למרות שהסאונד עוד לא מושלם. אני אוהב לעמוד בהופעה, להרגיש את הבאסים מרעידים את כפות הרגליים".

מאכל?
"שניצל וינאי".

ספר?
"'כמעיין המתגבר' – איין ראנד, 'מוזיקת המקרה' – פול אוסטר".

סדרה?
"שובר שורות".

במאי?
"מייק לי".

מוזיקאי?
"ג'ון לנון".

רגע משמעותי בחיים?
"הלידה של מיכאל".

תקופה שהיה רוצה לחיות בה?
"שנות השמונים בטוח. אולי גם  שנות ה-40".

החיים הם…?
"סוכריה".

***

כיום אמיר מנהל אישית את ארקדי דוכין, מפיק אלבומים ("המהגר" של אבי בללי) ושירים, וכהרגלו יוזם סידרתי.