אתמול עשיתי קולונסקופיה. כל השבוע חשבתי על הבדיקה הזו ונכנסתי ללופים של מחשבות ופחדים..מה יהיה אם הרופא יעשה בטעות חור במעי שזו ממש סכנת חיים (קורה אחת ל…), מה יהיה אם ההרדמה תהיה לא במינון הנכון, מה יהיה אם אקבל זיהום כתוצאה מהמכשיר הזה שחודר למעיי (סיפור אמיתי שקרה לחבר) וכמובן מה יהיה אם יגלו בבדיקה את הנורא מכל…סרטן במעי הגס!!!
ואז אחי הגדול אמר לי בהיסח הדעת משפט שממש הרגיע אותי (יחסית) וגרם לי לבסוף לעשות את הבדיקה:
"תקשיב, כל פעם שאתה עולה עם הרכב לכביש, הסיכוי הסטטיסטי שיקרה לך משהו גדול לאין שיעור מהסיכוי שיקרה לך משהו בקולונוסקופיה, אז אתה לא נוהג בגלל זה? זו הבדיקה היחידה שבאמת מצילה חיים עם כמעט אפס אחוז סיכון…כי פוליפ שמורידים בבדיקה בקלות וללא כאב עלול להתפתח תוך שנתיים-שלוש לגידול סרטני עם סבל לא יתואר".
בבוקר של הבדיקה, כנראה תוצאה של פחד ולחץ, רבתי עם אשתי ריב נוראי (גם היא כנראה היתה בפחד ולחץ) והגעתי לבדיקה גם נסער ומבואס וגם מבוהל מהבדיקה עצמה ואז קרה משהו לא ייאמן.
נשכבתי על המיטה בחדר הניתוח ופשוט שיחררתי…חשתי תחושת שחרור מטורפת שלא חשתי המון המון זמן. יאללה אני פה עכשיו, מתמסר לרגע, לרופא (שהיה נחמד להפליא) ולא מפחד מכלום!!! ומה יהיה יהיה…אפילו היתה לי מחשבה שאם אני לא מתעורר מההרדמה נניח, זה גם בסדר גמור.
ולכמה דקות (קריטיות מבחינתי) הייתי שלם ברמה כמעט רוחנית !!! שלם עם עצמי, עם חיי, עם הרגע, עם ההרדמה, עם הבדיקה, עם הרופא, עם הקארמה, עם הכל וזו היתה תחושת עילאית.
אז באמת שחרור שליטה ושחרור מהפחד הוא רגע מכונן, כולל שחרור הפחד מהמוות, כי יש משהו בשחרור שליטה בהרדמה ובכלל בניתוח שהוא סוג של טעימה בקטנה של המוות בעיניי…מן תחושה שמעלימים אותך לכך וכך זמן (להבדיל משינה שהתחושה היא אחרת לגמריי, אתה חולם, מרגיש, בהרדמה אתה חסר תחושה וכאילו לא קיים) ועל אותו משקל שחרור ממה יגידו, איך אני נראה והצורך בהכרה ואהבה חיצונית.