רפי, געגוע לחבר שאיננו עוד

אתמול חבר משותף העלה לפייסבוק תמונה ישנה של רפי כהן ז"ל, חבר אהוב מאוד שלי ושל רבים נוספים,  מטיול שלו בהודו לפני המון שנים. קיבלתי דקירה בלב כשראיתי את התמונה והיום לכאורה במקרה הייתי בסנטר ובקינג ג'ורג' וחלפתי ממש מתחת לבית שלו וב'קוסם' שהוא הכיר לי ותפס אותי גל געגוע לחבר המקסים והמיוחד הזה. מצרף את הטקסט שכתבתי מדם ליבי ביום שנפטר (לפני כמעט 3 שנים).

***

רפי,

לא תיכננתי לכתוב עכשיו ובכל זאת כותב כדי לשחרר את העצב והמועקה ולקבל קצת חום וירטואלי. הדמעות לא מפסיקות לזלוג (לא בכיתי ככה מאז שאבא שלי נפטר לפני עשרים שנה). רפי כהן, חבר יקר לי כמו אח נפטר באחד וחצי בלילה מהמחלה הארורה, אחרי ייסורי תופת לא אנושיים.

את רפי הכרתי בתנועה (הנוער העובד והלומד) בגיל 16. הוא היה גדול ממני בשנה ובמונחים של התנועה, הוא היה סוג של סלב. נער מקסים וכריזמתי. הערצתי אותו ורציתי להיות חבר שלו וזה קרה בכתה י"א כשההורים שלי טסו לחו״ל לחודש. פשוט ניגשתי אליו יום אחד ושאלתי אותו:
"תשמע ההורים שלי טסים לחו"ל לחודש. בא לך לבוא לגור אצלי? נוכל לעשן חופשי, לשמוע מוסיקה בווליום מטורף (שנינו היינו חולי תקליטים ומוסיקה) יהיו קטעים, יבואו מלא חבר'ה. מה אתה אומר?". ולהפתעתי הוא אמר "כן, בכייף". לא שאל, לא התלבט, "כן" פשוט ולעניין. לא היה מאושר ממני, אני זוכר שכל הדרך הביתה קפצתי בדילוגים משמחה. … אותה סוג של שמחה שחשתי לפני שנתיים כשסגרתי אתר עם גידי גוב אליל ילדותי.

והוא באמת בא לגור אצלי. שנינו זוכרים את החודש הזה כאחד החודשים המאושרים בחיינו. פרקנו עול, עישנו, שמענו פינק פלויד בווליום מטורף, עשינו ארוחות שחיתות, הזמנו חבר'ה בלי סוף, ראינו "זהו זה" כל שני וחמישי באדיקות כמעט דתית (אפרופו גידי גוב), היה כייף אדיר.

אחרי הצבא התפצלו דרכינו (שנינו היינו בנח"ל אבל אני קטן בשנה והתגייסתי שנה אחריו) והקשר נותק עד שפגשתי אותו במקרה באחת האזכרות לרבין בכיכר, סביב גיל 35 והקשר חודש. כבר בפגישה הראשונה הרגשתי נוח כאילו לא חלפו כמעט 20 שנה, תחושה שהתראינו אתמול.

הוא המשיך לקרוא לי "אלדד הגמד" (כינוי מהתיכון כי התפתחתי מאוחר ורוב התיכון הייתי ממש נמוך) למרות שכבר הייתי גבוה משמעותית ממנו…וזה היה רפי. איש חכם בטירופים, ידען, ערכי, נעים הליכות ובעיקר סקרן ומקשיבן שאין דברים כאלה. אלוף האלופים של הסמול טוק. ומכיוון שאני חפרן לא קטן (כפי שהבנות שלי טוענות כנראה בצדק) היה פה דיל מדהים מבחינתי: אני חופר ורפי מקשיב. ולא סתם מקשיב. מקשיב מכל הלב וגם נותן שלל עצות חכמות ונקודת מבט ייחודית שלא היתה בהשגתי במליון סוגיות. אם זה עסקיות, מקצועיות או אישיות. היינו מנהלים שיחות נפש של שעות. תמיד החשיבה שלו היתה מחוץ לקופסא, אחרת, מקורית וחכמה.

בשנים האחרונות היינו בקשר אינטנסיבי מאוד. הוא קרא לי "שר התרבות שלי"…ולפעמים אחרי שלא דיברנו כמה זמן הוא היה מתקשר ושואל: "מה קורה יא גמד פרשת מענייני התרבות, יאללה תארגן איזו הופעה".

ואכן היינו יחד בעשר השנים האחרונות באינספור סרטים, הצגות, מופעים, כולל נסיעה ביום ההולדת שלי לפני שנתיים להופעה של פול סימון וסטינג באמסטרדם (חווית חיים) יחד עם רוני, חבר משותף.

לפני חמש שנים נחתה עליו המחלה הארורה ומאז רפי התמודד בגבורה עילאית עם המחלה הנוראית הזו. הוא עבר אינספור ניתוחים, סבבים מטורפים של הקרנות וכימו. סבל לא יתואר.

בחצי השנה האחרונה המצב החל להתדרדר והתאחדנו סביבו קבוצה מדהימה של 15 חברים מימי התנועה. כולנו למדנו מרפי בתקופה הזו מהי גבורה, מהי אנושיות, ובעיקר מהי חברות. הוא נתן לנו באישיות היפה ומסבירת הפנים שלו השראה ומתנות שלתחושתי ילוו את כולנו עד סוף ימינו.

ביום שבת הייתי שם פעם ראשונה עם ליה והילית. כבר היה ברור שהמצב מאוד קשה ועדיין הוא הקפיד בשארית כוחותיו ללחוץ לליה את היד, לשאול לשלומה ואפילו לדאוג שיתנו לה שוקולד. זה לא מובן מאליו בכלל. בד"כ אנשים במצב כזה נהיים מאוד ממורמרים וכעוסים. לא רפי. פשוט ענק שבענקים.

היינו במפגש הזה כמה חברים ודיברנו על טראמפ והמצב בעולם ושנראה שהעולם הולך לתקופת חושך ואז רפי שרוב הזמן, מפאת המצב שתק, אמר:
"העולם הולך לתקופת חושך, אבל נראה לי שאני בקרוב הולך לראות את האור".

כשנכנסנו לרכב עם כל העצב הזה, בדרך חזרה הביתה, הילית אמרה לי שכשהיא לחצה לו את היד כשנפרדנו ממנו, הוא לחש לה: "שמרי עליו, הוא שמורת טבע הבעל שלך".

אין אנשים כאלה ואין חברים כאלה, אוהב אותך רפי מעומק ליבי, מקווה שאתה אכן רואה רק אור ושלווה. נוח בשלום על משכבך חבר יקר, מגיעה לך כל השלווה שבעולם.

מקדיש לך לסיום את Echose היצירה הנשגבת של הפינק פלויד שכל כך אהבת מאז גיל שש עשרה, כשהיינו שומעים אותה בלופים, ועד יומך האחרון: