פעם הייתי אדם מרצה…בכל מחיר…העיקר שיאהבו אותי!!!…שילוב של ילד נמוך משמעותית מכולם (הכינוי "אלדד הגמד: ליווה אותי כל ילדותי ונעוריי, כי התפתחתי פיזית מאוחר), בן זקונים, אח לשני אחים גדולים שלא תמיד ספרו את אחיהם הקטן, העדין והרגיש (מידי) והורים מאוד עסוקים כולל אמא מאוד דומיננטית ולעיתים קרובות גם ביקורתית מידי (לא מכוונה רעה כמובן).
ככה התפתחה אצלי מהילדות, מבלי שהרגשתי מחלת הריצוי. הצורך לקבל אישור ושיאהבו אותי גרם לי לרצות לעיתים קרובות ללא שום הגיון אבל עם תחושה שככל שאהיה "בסדר", "נחמד", "נותן", אקבל אהבה, מעין פרס על ה'בסדריות' הזאת.
ככל שהתבגרתי התחלתי להבין שכמו שאמר אריק איינשטיין לאורי זוהר ב"מציצים", "גוטה הפוך". ככל שתרצה אחרים, או תעבוד בזה, כל מה שאתה מייחל לו רק יילך ויתרחק ממך והתחלתי תהליך ארוך ומורכב שנמשך עד היום, להיגמל מהתכונה הנוראית הזאת, שפגעה בעיקר בי ומהצורך לקבל אישורים חיצוניים ואהבה בכל מחיר.
הבעיה שהתכונות האלה הם לעיתים טריקיות, אורבות לך בפינה ומרימות ראש לעיתים מבלי שהרגשת…השבוע זה קרה לי שוב (לא אלאה אתכם בפרטים הספציפיים) ונפלתי שוב, מבלי שתכננתי או הרגשתי (בזמן אמת) לזהות הזאת, הקדמונית שלי, אחרי הרבה הרבה זמן שזה לא קרה לי.
זה היה קשה ומבאס ולקח לי יום, יומיים להתאושש מזה ולסלוח לעצמי ולהבין שבסדר, מותר לפעמים לטעות אבל כמו שאבי היקר ז"ל היה נוהג לומר לי בילדות: "אלדדי מותר לטעות, אבל רצוי לא לחזור על אותה טעות פעמיים" ❤️🙏
