אני שם לב שמה שהכי נפגע לי מאז השביעי לאוקטובר הנורא, בנוסף לעצב הכבד וללילות טרופי שינה, זה יכולת הריכוז. אני מפוזר, מנסה כבר שבוע לסיים תיקונים לסקיצה שהייתי תופר ברגיל בשעתיים שלוש.

באמת באמת מנסה אבל לא מצליח להיכנס ל'מוד' של עבודה שדורש ריכוז. מוצא את עצמי בוהה שעות במסך, גולל בפיד, קם, הולך, חוזר, שוב בוהה בפיד וחוזר חלילה. ואז בסופו של עוד יום כזה מתעורר בי גם כעס עצמי שבזבזתי עוד יום בבהייה במקום לכתוב, לעצב ולעשות דברים פרודוקטיביים.

גם כשאני עושה הליכות בוקר, קופצות לא מעט חרדות. אתמול למשל כשעשיתי את הליכת הבוקר, באמצע שביל ההליכה שהיה ריק ושומם מאדם עמד טנדר ולצידו שני פועלים עם חזות שנראתה לי אולי בגלל המצב די קשוחה ומאיימת. כנראה פועלים של עיריית פתח תקוה. הם החזיקו כלי עבודה (מקדחה ואיזה לום) ונעצו בי מבט לא הכי ידידותי כשעברתי ולא נעים להודות אבל החסרתי פעימה.

ועדיין כל בוקר אני נשבע לעצמי שהיום אעשה את המקסימום להפיק את המירב מעצמי ומהיום החד פעמי הזה שהחל. וגם אם נכשלתי ביישום הרצון החיובי הזה לא מעט פעמים ב-30 הימים האחרונים מאז השבת השחורה, עדיין ממשיך לנסות שוב יום ביומו.