נפגשתי השבוע עם חבר בבית קפה מהמם ביפו. קצת אחרי שהתיישבנו הוא פגש במקום זוג חברים, נראים מצליחים כאלה, יפים ומרשימים. הם עמדו עם חצי גב אליי ודיברו איתו. רק איתו. לא העיפו חצי מבט לכיוון שלי, אפילו לא קשר עין הכי קטנטן ("כאילו איני קיים" הזדמזמה לי השורה מהשיר של ערן צור), שלא לא לדבר על התעניינות נימוסית בסיסית, כלום, אויר.

בעבר הקצת יותר רחוק, מקרה כזה היה גומר אותי. מייד היה מתחיל הלופ הקבוע; ״אין לך נוכחות״, ״אף אחד לא סופר אותך", ״תמיד זה ככה״ וכו וכו'.

גם הפעם זה כמעט קרה, אבל שניה אחרי שהתחיל הלופ המתיש והמוכר לעייפה, אלדד הבוגר צעק לשדון הקטן: ״קאט״ ובמקביל לחש לי באוזן, ״תראה איזה כייף לך, אתה יושב במקום מדהים עם חבר שאתה מאוד אוהב, יין אליפות בכוס, בריזה נעימה מהים, אנשים יפים. תתבונן סביבך, תהנה מהרגע, תהיה השמש של עצמך״. וזה עבד כמו קסם. מייד הרגשתי שינוי.

ואז החבר אמר להם:
״תכירו זה אלדד, חבר ומעצב אתרים מדהימים לכל האמנים הכי גדולים בארץ״.
חייכתי אליהם וגם הם חייכו אליי. היה ערב נפלא.