האזעקה הבוקר תפסה אותי כמו את רובנו מופתע ולא ממש מוכן…״מה עכשיו, אפילו קפה עוד לא הספקתי לשתות״, מלמלתי לעצמי.
את ליה הבת שלי זה תפס כנראה עוד יותר לא מוכנה והיא התנהלה בעצלתיים תוך כדי שהסירנות מנסרות את השקט של הבוקר, כאילו היא על החוף בטאבה, שואלת שוב ושוב אם מישהו ראה את הכפכפים שלה.
הערתי לה פעם, פעמיים שתזדרז, אבל לא נראה שזה הזיז לה ואז מהלחץ התחלתי להרים טיפה את הקול ש״היא ממש מעצבנת ולא מתחשבנת ואנחנו לא רוצים להיות מחוץ לממ״ד כשיתחילו השיגורים״. וגם הוספתי הערה אישית מיותרת ופוגעת.
״אבא אני לא מבינה למה נחוץ הדיבור המסריח הזה״, הטיחה בי בכאב כשסגרנו סופסוף את דלת הממ״ד והמשיכה להטיח עוד דברים תוך כדי הפיצוץ הראשון שהיה חזק ומלחיץ.
הרגשתי את הכאב שלה והצלחתי לשתוק, סוג של הישג. בעבר הלא רחוק זה היה מתפתח בשניות לחליפת הטחות בלתי נגמרת.
מעבר לדחייה שלי כלפיה, הרגשתי המון דחייה עצמית. למה אני כזה ביקורתי? למה אני מכאיב לילדה המקסימה הזו שאני כל כך אוהב? זה מה שאני רוצה שיישאר לה בראש, אבא ביקורתי?
כמה דקות אחרי שיצאנו מהממ״ד דפקתי בדלת חדרה ונכנסתי טיפה מבויש ובקשתי סליחה. גם הודיתי לה על ההמלצה על הבינג׳ של אתמול בלילה (״בלאק ספייס״ המצויינת של גורי אלפי) ואמרתי לה שאני מאוד מחזיק מהטעם שלה במוזיקה, קולנוע וטלוויזיה.
התחבקנו. נרשם רגע של חסד.
