פעם, מזמן, הייתי קורא המון, מה שנקרא "תולעת ספרים". כל ילדותי עברה עליי בעולמות הדמיון של ז'ול וורן, ויקטור הוגו, דבורה עומר, צ'ארלס דיקנס ועוד רבים וטובים.

בנעוריי גיליתי את פנחס שדה, יהונתן גפן, דן בן אמוץ, הרמן הסה, מילן קונדרה ועוד סופרים נפלאים שמצאתי במילותיהם מזור לבדידות הקיומית שהיתה מנת חלקי באותן שנים.

בבחרותי התחברתי למאיר שליו, דויד גרוסמן, גבריאל גרסייה מרקס, רומן גארי, אתגר קרת, ניק הורנבי וחניף קורישיי. הוירטואוזיות שלהם ככותבים היפנטה אותי וכשהייתי באמת נכנס לאחד מספריהם העולם שבחוץ התבטל. כל כולי הייתי בתוך הטקסטים המושחזים שלהם שהעיפו אותי למחוזות אחרים.

מאז כניסת האינטרנט, הרשתות החברתיות והסמארטפון אל חיינו, מהפכה שהתרחשה במקביל להקמת המשפחה וההורות המוקדמת בחיי האישיים, מודה שאיבדתי כמעט לחלוטין את יכולת הקריאה. קריאה דורשת התמסרות ופניות נפשית שלא הצלחתי למצוא בעולם תזזיתי של הפרעת קשב אחת גדולה.

בסיר הלחץ של גידול ילדים ומרדף אחר פרנסה וקיום בארץ עם יוקר מחייה חולני ומלחמה בלתי פוסקת, לא הצלחתי ללקט אפילו כמה רגעים בודדים לקריאה. ואם כבר היה רגע של פנאי והרפייה (בעיקר בערבים), הקדשתי אותו לבהייה בפייסבוק, נטפליקס וכל מה שהוא כמעט ההפך ממה שנדרש לקריאה.

לא ממש גאה בזה אבל אפשר לספור על שתי כפות ידיים את מס' הספרים שקראתי ב-20 שנה האחרונות. ספר לשנתיים מינוס פלוס. המסתננים היחידים שהצטרפו למועדון הסופרים האהובים עליי בשנות הקריאה הדלות הם הרוקי מורקאמי, אנטוניו מוניוס מולינה, מישל וולבק, חוויאר מריאס, ג'ונתן פראנזון ואיאן מקיואן.

עכשיו אני חוזר אט אט לקריאה, לא בקצב של פעם, אפילו לא קרוב, אבל מרגיש שינוי בעניין. קריאה זו חוויה כל כך ממלאת ומספקת, אין לתאר כמה התגעגעתי לזה.

צילום: מלי ארואסטי