בחיים לצד שמחה, אהבה, חברות, פרגון ויתר הרגשות החיוביים, יש לצערנו גם לא מעט רגשות שליליים שאנו לא אוהבים להרגיש ועוד יותר לא אוהבים לדבר עליהם כי זה לא נעים לדבר על רגשות מכוערים. וקנאה היא רגש שבהחלט נכנס בגדול לנבחרת הרגשות המכוערים.
עוד מימי קין והבל ועד לשחר ילדותינו הרגש הזה נמצא שם איפשהו. יש לא מעט קנאה בין אחים ואחיות, בין חברים, בין קולגות למקצוע ואפילו בין בני זוג. שלא לדבר על על עולם הפוליטיקה. ובארץ שלנו הרגש הזה השתכלל לדרגת אמנות. כולם מקנאים בכולם ובמיוחד במי שנתפס כמצליחן. לטעמי עדיף כמובן להצליח ולספוג קנאה מאשר להכשל ולקבל אמפתיה (במידה ואלו שתי האופציות היחידות).
הפייסבוק לגמריי מתפקד כזירה מעצימת קנאה. כל מי שמנמצא בפייסבוק חווה יותר מפעם אחת, אין לי ספק, קנאה למשהו או למישהו בגלל איזה פוסט כזה או אחר.
לא מעט אנשים סיפרו לי שהם מקבלים לא פעם בפייסבוק את התחושה שכולם חיים באיזו מסיבה אינסופית, מוקפים חברים טובים, מטיילים במקומות אקזוטיים בחו"ל ורק הם נשארו, כמו סבתא פולניה טובה לבד בחושך.
הקטע המבאס עם קנאה שזה באמת רגש שלא מביא איתו שום דבר טוב יצרני, פרודוקטיבי. בהחלט אחד הרגשות ההרסניים על סוגיו השונים. קנאה ב…קנאה ל…קנאה מקצועית, קנאה רומנטית.
אז נשאלת השאלה המתבקשת, מה עושים עם הקנאה כשהיא קופצת לביקור? הפתרון שאני מצאתי דומה להתמודדות עם רגש הרסני אחר, בן דוד קרוב רחוק…החרדות. פשוט מבינים שהיא הגיעה, אומרים שלום יפה, לוחצים לה את היד ונותנים לה, תוך כדי התבוננות רגועה, לעבור. בדיוק כמו התבוננות בעננים חולפים בשמיים.
