מייד עם תום השרות בפלמ"ח בחטיבת הראל (בפיקודו של יצחק רבין המח"ט) ופציעה לא קלה במלחמת השחרור בשיירות שפרצו את הדרך לירושלים הנצורה, אבא שלי היה בקבוצה (בין היתר יחד עם דני קרוון ויעקב אגמון, חברי ילדותו) שייסדה את קיבוץ הראל והיה שם כמעט עשר שנים בין גיל 20-30.
היינו אצל אמא שלי ביום שבת והיא הקריאה לבנות שלי קטע מרגש עליו מתוך חוברת שנקראת: "היה חלום – קיבוץ הראל 1948-1955 – צרור זכרונות של מייסדי וותיקי הראל",
מדובר בפיסקה שכתבו עליו בחוברת…הכינוי שלו בקיבוץ היה 'דוביניו' (הבונת התפקעו מצחוק מהשם הזה), התרגשתי ברמות לשמוע את זה והייתי מאוד גאה בו (השמאלי בתמונה המצורפת מהימים הרחוקים ההם בקיבוץ הראל):
"דוביניו היה אינדבידואליסט ללא תקנה הוא יצא מנקןדת אפס לפלס את דרכו בחיים ללא סיוע מאיש זולת רעייתו האהובה והמסורה.
אידיאליסט המחוייב ללא פשרות לאחריות חברתית הדדית, לשמירה על כבוד האדם ועל רעיון השלום בין עמים.
איש חברה שלא החמיץ שום פגישה עם חבריו, אך מעל לכל מוח מבריק ויכולת חשיבה וניתוח, יכולת זו נתגלתה כבר במאמרים ודברי פולמוס שכתב בעלון הקיבוץ בשנים ההן. אך זו הבשילה ככל שרכש נסיון בעבודתו המקצועית ככלכלן מבריק.
דוביניו איננו עוד, אך בזיכרונם של חבריו ימשיך להתקיים: בריא, אנושי, חכם ויסודי במעשיו כמו תמיד".
מתגעגע ❤️