חשבתי על זה בדמדומי הבוקר, בדקות האלה של נים לא נים, שבחיים דוקא לקראת הסיטואציות הכי גדולות ודרמטיות שרובן ידועות מראש, אי אפשר להתכונן. לא משנה כמה נחקור, נקרא, נדבר עם אנשים, גורנישט. הידע לא עושה הבדל במקרים אלה.

שום דבר לא יכין אותך לסיטואציה בבוקר הראשון בטירונות כשאתה עומד בשלשות ופתאום הסמל צורח עליך ממרחק של 2 מ"מ על משהו מגוחך שאתה אפילו לא יודע מהו, עד שאתה מרגיש את נתיזי הרוק הדוחים שלו על השפתיים. בשנייה הראשונה זה מרגיש כמו בסרט "שיער" מן משחק ילדים ובא לך לצחוק ואז בשניה השנייה אתה מבין שזה אמיתי, שזה לגמריי לא משחק וזו המציאות של החיים שלך עכשיו ואז בא לבכות. זה שידעת כל התיכון שבסופו מגיע צבא ואתה מתגייס וראית סרטים הוליבודים וישראלים על חווית הצבא בארץ ובחו"ל, לא באמת עוזר.

אותו דבר בדיוק הרגישה לי הפעם הראשונה שנהגתי על קטנוע לבד בכביש מהיר מיד אחרי קבלת הרשיון. פתאום מכוניות חותכות אותי בטירוף מכל הצדדים במהירויות חולניות ובא לי לצרוח מפחד ואני לא מאמין שנקלעתי לסיטואציה הזו, אף אחד לא הכין אותי לזה…הרי רק לפני שנייה זה היה נראה כמו משחק במגרש חנייה עם קונוסים כתומים ופתאום אני על נתיב אמצעי בכביש מהיר עם קטנוע מקרטע ואני משותק מפחד איך אעבור עכשיו שלושה מסלולים ימינה ואצא מזה חי. לא אשכח בחיים את רגעי האימה הראשוניים האלה.

או הפעם הראשונה שהגענו הביתה מהמלונית בתל השומר שמחים ומחוייכים עם שני סלקלים בתוכם זוג תאומות חמודות בנות ארבעה ימים, רומי וליה. ואז מגיע הלילה והצרחות כל שעה נופלות עליי כמו צונאמי ואני אחוז אימה, לא ממש יודע מה לעשות ואיך עוברים את הלילה המסוייט הזה והולכים אחריו לעבודה עם שעת שינה אחת?

ומכל החוויות הדרמטיות האלה, שום דבר לא יכול היה להכין אותי לסיטואציה של מוות של אדם קרוב, במקרה שלי אבא ז"ל וזה קורה כשאני מגיע בוקר אחד אחרי משמרת לילה בבית אבות שעבדתי בו כסטודנט, לבקר אותו בבית החולים ומוצא אותו מחרחר מולי למוות. איל זה יכול להיות? הרי בשתיים בלילה עוד דברנו והכל היה רגיל!

מה שבטוח זה שהאירועים הדרמטיים האלה הם בעלי אפקט רגשי חזק מאוד עבורנו ולכן אותם אנו זוכרים בבהירות זמן ארוך! יום ראשון בכיתה א', חתונה, בר מצווה, ניתוח מפחיד, מוות של אנשים קרובים, פרידות רומנטיות דרמטיות, גיוס לצבא, עבודה רצינית ראשונה, התאהבות גדולה ראשונה וכו'.