אומרים שכל פרידה במהלך החיים היא סוג של הכנה לפרידה הסופית והגדולה מכולן…יש משהו במוות כמעט פילוסופי שאנחנו לא באמת מסוגלים לתפוס ולהבין לטעמי. הרי אין חיים ומוות בו זמנית…זה זה או זה. והנוכחות של המוות כמו איזה צל ברקע מעניקה המון עומק ומשמעות לחיים.

אני כבר בן 53 וחוויתי פרידות מאבא שלי בגיל צעיר יחסית (30) ומשני חברים מאוד מאוד משמעותיים שהשפיעו עליי ועל כל היבט בחיי באופן שאין לתאר. אידור רבינוביץ' ורפי כהן ז"ל.

הפרידה הראשונה היתה מאידור, חבר נפש שנפל מאש כוחותינו במבצע חשאי ומורכב של גדוד 50 בעומק לבנון, שבוע לפני שמלאו לו עשרים, לפני 33 שנים.

את אידור הכרתי בגרעין הנח"ל אליו השתייכתי בצבא. הוא היה מזכיר הגרעין שלנו, מנהיג מבטן ומלידה, כוכב שביט ממש. איש אציל נפש, יפה מבפנים ומבחוץ שהילך קסם על כל מי שפגש אותו לדקה, שעה או שנה. היה לו אופי שהורכב מאוסף תכונות מופלאות שהתקבצו להן יחדיו תחת קורת גג אחת שנקראה "אידור": כריזמה ומנהיגות, חוש הומור, טוב לב, אומץ לב, חכמה, הקשבה, חמלה, חום אנושי ואהבת אדם נדירה.

כמו כולם אהבתי אותו אהבת נפש ואין כמעט יום שאני לא נזכר בו וחושב עליו. מה הוא היה עושה ואיך היו מתגלגלים חייו והחיים שלי עם נוכחותו בהם. תיכננו לטייל יחד אחרי הצבא לדרום אמריקה וזה לא קרה לצערי כי הוא נפטר באמצע הצבא. ותמיד אני חשוב לעצמי "לך תדע איך החיים היו מתגלגלים אחרת עם קיום הטיול הזה איתו ומה שהיה מתפתח מזה". בטוח הכל היה מתגלגל אחרת.

הפרידה השניה מאבא שלי לפני 23 שנה היתה בלתי צפויה לחלוטין והיכתה אותי בהלם. הוא נפטר בגיל 67 מהמחלה הארורה תוך שמונה חודשים מהרגע שהתגלתה. התבגרתי בשמונת החודשים האלה שהוא חלה בטירוף ורק אז אני יכול לומר שהפכתי מילד בנשמה למבוגר.

המוות שלו גרם לי להבנה פנימית עמוקה שאין מועד ב'. צריך לחיות כאן ועכשיו ולנצל כל דקה. גם ההבנה שאין יותר "אבא גדול", תרתי משמע, גרמה לי להסתכלות הרבה יותר בוגרת ורצינית לחיים.

לאחרונה אני מרגיש שאני הולך ונעשה קצת דומה לו…חושב ומתעצב שהוא לא הכיר את המשפחה שלי, הבנות והילית, תוהה מה הוא היה חושב עליהן…הוא גם לא ראה אף אתר שעיצבתי (בעצם עוד לא הייתי בכלל בתחום עד מותו) וממש מסקרן אותי מה היתה דעתו עליהם. הוא חסר לי מאוד יום יום, וחסרה לי התחושה הזו שיש אבא בחיי…לפנות למישהו בתואר "אבא". מתגעגע אליו מאוד!!!

רפי כהן חבר יקר לי כאח, נפטר לפני כמעט ארבע שנים לאחר חמש שנות מאבק הירואי במחלה הארורה מאז אני חווה המון געגועים וחוסר. אומרים שלכל אחד יש תחליף ואני אומר שלא.

יש לי לשמחתי הרבה חברים, אבל אין חבר כמו רפי. אין יום שאני לא נזכר בו, במיוחד בימים כשאני עובר מתחת למרפסת שלו בקינג ג'ורג', מטר מהקוסם שהכרתי בזכותו ואפילו השבוע חלפתי שם.
כ"כ מתגעגע לטלפון אליו בבוקר שישי: "מה קורה אתה ער? אני כבר פה בסנטר…יאללה עולה לקפה". אין לי עוד חבר רווק בתל אביב שאני יכול לבוא ולהיזרק אצלו על הספה ואז לרדת איתו לבירה ב"סילון", הפאב ההורס הזה שהכיר לי ליד הבית שלו בקינג ג'ורג'.

תמיד היה הורס אותי מצחוק כשהתקשר ואמר:
"יאללה יא גמד (כינוי מגיל 16 שהוא המשיך להתעקש עליו למרות שמאז קצת גבהתי ועברתי אותו בחצי ראש) מה קורה? ועדת תרבות מושבתת? תארגן כבר איזה הופעה".

רפי היה גם פרטנר מדהים להתייעצויות עסקיות. הכי כייף בעולם היה לדבר איתו ולשמוע את העצות החכמות שלו, שתמיד היו עם חשיבה מחוץ לקופסא וזוית ראיה אחרת וחכמה בטירוף, כזו שלא חשבתי עליה.

רק הוא היה יכול לשבת איתי בטלפון שלוש שעות על האתר של גידי גוב שבוע לפני עלייתו לאויר ולחקור אותו בסקרנות מטורפת, מכל הזויות, כאילו החיים שלו תלויים בזה.

הרגשתי הכי חופשי לספר לו על ריבים עם הילית ותמיד איפס אותי ודאג להציג את הפינה הטובה, המגשרת. על ערש דווי, בפגישתנו האחרונה, יומיים לפני מותו, דאג ללחוש לה באוזן: "שמרי עליו, הוא שמורת טבע הבעל שלך".

רפי נתן לי השראה שאקח איתי עד סוף חיי איך לחיות באומץ ובאהבה לחברים ולחיים עד הנשימה האחרונה גם כשהנתונים ממש נוראיים ובלתי נסבלים.

מתגעגע ברמות ❤️