כבר כשהייתי ילד צביקה פיק, שהלך השבוע לעולמו, היה נראה לי שונה מכל מה שהכרתי ושמעתי עד אז. הלבוש, הנצנצים, השיער הארוך, האיפור ושירה עם גלאם חו"לי, הקנו לפיק סוג של אאוטסיידריות ביחס לכל מה שהיה מקובל פה בזמנו.

למרות שנתפס כאאוטסיידר ונשאר עולה חדש במהותו, פיק תמיד חלם להתקבל לקאנון הישראלי, הן ע"י המבקרים והן ע"י הקולגות שרובם היו יוצאי להקות צבאיות. למרות שזכה להצלחה עצומה בשנות ה-70, אין ספק שהיעדר הפרגון מצד חלקים רחבים בתעשייה כאב לו. בראיון האחרון שהוא נתן ל"MAKO" הוא התרגש והתלהב מכך שגידי גוב שר במסגרת התוכנית "זהו זה" את שירו הידוע "אין מדינה לאהבה". עם זאת, באותו ראיון הוא הצר על כך שאריק איינשטיין מעולם לא שר שיר שהוא כתב והלחין.

כמאזין היו לי הרבה שעות פיק, ובשנתיים האחרונות היו לי לא מעט שעות צביקה, שבמהלכן הקמתי עבורו אתר אינטרנט רשמי. בסיום העבודה ערכתי עימו ראיון אישי לבלוג שלי "החיים על פי אלדד". במהלך העבודה מול פיק גיליתי שמה שחשבתי עליו התברר כנכון. מדובר בדמות אניגמטית ומלאת סתירות, אבל עם נפש של אמן אמיתי.

מה שבלט לאורך העבודה איתו על האתר היתה המחויבות שלו לעניין והפרפקציוניזם. במהלך ההתנהלות מולו גיליתי שכנראה פיק חי במעין יקום עם חוקים משלו. גם בראיון שהוא נתן לי לבלוג הוא חזר שוב ושוב על כך שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות ומרגש אותו באמת זה המוזיקה.

בגיל עשר התוודעתי לראשונה לפיק, עם צאת האלבום "מוזיקה" שאספתי במבצע הפקקים של טמפו. הרעיון היה להגיע לנקודת איסוף, כיכר סטרומה בחולון במקרה שלי, עם 24 פקקים של טמפו ולבחור תקליט מתוך כמה עשרות אלבומים ישראלים (שלום חנוך, דני ליטני, יגאל בשן ויתר כוכבי התקופה). אני זוכר שהאלבומים היו מונחים ברישול על גבי דוכן מצ'וקמק בתוך ארגז פלסטיק של בקבוקי קולה של טמפו.

משהו בעטיפה של "מוזיקה", שעיצב לא פחות מהמאסטר דוד טרטקובר, צד את עיניי ולקחתי אותו מבלי להכיר. אני זוכר שרצתי והנחתי אותו נלהב על הפטיפון. אחרי זמן ממש קצר אי אפשר היה לעבור ברחוב מבלי לשמוע את להיטי האלבום מתנגנים בכל פינה.

יש אנשים שחושבים עד היום ש'"מוזיקה" הוא אוסף כי רבים משיריו ("מוסיקה", "שוב נתחיל מחדש", "מרי לו", "נאסף תשרי", "לא אני", "אהבה בסוף הקיץ"), הפכו ללהיטי ענק שחרכו את גלי האתר. אין ספק שזו פסגת היצירה של צביקה פיק ואחד מהאלבומים הטובים והמיוחדים שיצאו פה. יצירת מופת שעומדת בכבוד במבחן הזמן.

לאחר האלבום הזה, שסימן את שיא ההצלחה בקריירה של פיק בשנות ה-70, כולל זכיות בלא מעט תארים (זמר השנה, תקליט השנה וכו') והופעה מיתולוגית מול עשרות אלפי מעריצים צעירים ב'עיר הנוער', החלה ירידה מסחרית ואומנותית בקריירה של פיק שהגיעה לשפל בשנות ה-80.

השנים השחונות של פיק הסתיימו לגמרי במקרה בתחילת העשור הבא, כשלהקת האינדי נושאי המגבעת הזמינה אותו להופיע יחד ולבצע את שיריו בביצועים כסאחיסטיים להפליא. לא ברור אם החיבור הזה נולד מתוך הערצה כנה לפיק או כמעין דאחקה שיצאה משליטה. פיק, שהיה אז במצב שאין לו מה להפסיד, הימר על העניין ובאופן לא צפוי הסיבוב עם נושאי המגבעת היה הצלחה עצומה, הן אצל הקהל והן אצל המבקרים, שהחזירה אותו לתודעה.

אחר כך הגיעו שוב שנים טובות בקריירה של פיק וסוג של קאמבק נצחי שהחל עם "דיווה" והזכייה באירוויזיון, נמשך עם "מרי לו" – מחזמר משיריו ב'הבימה', השיפוט בתוכנית "כוכב נולד" וכינוי "המאסטרו" שדבק בו. פיק חזר בענק לזרועות הקונצנזוס, רק שהפעם הוא חובק גם על ידי המבקרים.

פיק רצה להמשיך את המומנטום אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבורו. לפני ארבע שנים הוא עבר אירוע מוחי לא קל, שממנו לא הצליח להתאושש באופן מלא, עד למותו בתחילת השבוע.