אתמול נפגשתי עם חבר לבוקר תל אביבי. ארוחה בקוסם, קפה, תקליטים, בדיוק כמו שאני אוהב.

זה חבר שאני מעריך. פתוח, כנה, לארג׳ בנשמה. קבענו בקוסם, לא ראיתי אותו מספר שבועות ואיך שהוא הגיע שמתי לב שהוא הוריד משקל משמעותי ושאלתי איך עשה את זה כל כך מהר?
״הורדתי פחמימות וסוכרים לגמריי, אוכל רק בשר ואוכל רווי שומן״.

״איך התחלת את זה, מאיפה הגיע הרעיון?״.
החברה המתוקה הזו התחילה ורתמה אותי״, אמר בעיניים מצועפות, ״אתה לא מאמין איזו אשה זו. איך היא מפנקת אותי, דואגת לי. מכינה אוכל מיוחד לדיאטה הזו, אני כל כך מאושר איתה״.
בשלב הזה מודה, התיישבה עליי הקנאה. גם מאוהב ברמות, גם רזה עם משמעת עצמית של חייל צ׳צ׳ני. איפה זה שם אותי עם כרס הבירה הקטנה וזוגיות מורכבת של 22 שנה מול קפסולת האושר המחויכת הזו שיושבת מולי.

אנחנו מכירים המון שנים. המקור של הקשר מהילדות בחולון. אחר כך נפגשנו בתחילת שנות העשרים כשגיליתי במקרה שהוא נשוי לאחות של השותפה שלי בדירה בתל אביב שהייתי מאוהב בה ברמות קשות שלוש שנים. ואז שוב ניתק הקשר ונפגשנו בפעם השלישית במפגש מחזור של השכבה מהיסודי (היינו בכיתות מקבילות) לפני 15 שנה בערך ומאז אנחנו שומרים על קשר רציף.

כשנפגשנו אז במפגש מחזור הוא היה גרוש טרי יחסית וליוויתי אותו כמתבונן מהצד לאורך השנים בכמה מערכות יחסים משמעותיות שהיו לו. מודה שנפעמתי מתעצומות הנפש שלו לקום כל פעם מההריסות של קשר משמעותי שהסתיים ולהתחיל שוב מאפס קשר חדש עם כל ההתלהבות וההתכווננות, נטול פחד ומירמור ועם אמונה שהפעם זה יצליח והנה זה קורה לו עכשיו ׳ביג טיים׳ ולצד הקנאה שכאמור באה לביקור קצר, אני מאוד שמח בשבילו.

אני לומד ימימה בשנה האחרונה וההתייחסות לקנאה צריכה להיות דומה למיטב הבנתי לקרובת משפחה מורכבת אחרת, גברת חרדה.
המשותף לשתיהן הוא שבראש וראשונה אסור להאמין להן, מדובר ברגשות הרסניים שמטרתם היחידה היא לייצר דרמה שלכאורה גורמת לנו תחושת חיות רגעית, אבל בפועל עושה את ההפך.

אז אמרתי לחבר בהקשר של גירושין, נושא שעלה לדיון בשיחה כחלק מהביוגרפיה שלו, שאני מאושר לחזור הביתה למשפחה, להילית ולבנות. עם כל הכבוד לריגושים ובהחלט יש כבוד, בית ושייכות במובן הכי רחב של המילה הם ככל הנראה צוררך קיומי עבורי כמעט כמו נשימה.
״יאללה בוא נזמין חשבון לפני שיפול עלינו פה איזה קטבם ונלך לעזעזל״, אמרתי בחיוך לפני שנפרדנו בחיבוק אוהב.