אתמול שיתפתי בסטורי בפייסבוק תמונה רומנטית, די יפה למען האמת, של אשתי ושלי ברגע רומנטי לפני ארבע שנים ב׳גשר הזהב׳ בסן פרנסיסקו (מצורפת פה שוב). למה שיתפתי? האמת ללא סיבה מיוחדת. התמונה קפצה לי בזכרונות בפייסבוק, נראתה לי מדליקה ועוררה בי געגוע לרגע היפה הזה, אז שיתפתי.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני מספר לכם את כל זה? אז ככה, שעה אחרי השיתוף, בזמן שהתמונה עדיין באויר, צוברת צפיות ולייקים (156 נכון לכתיבת שורות אלה), נכנסנו אשתי ואני ללא התראה מוקדמת לריב סופר מבאס בעקבות ריב בלתי ניתן לריסון של בנותינו רומי וליה.

שעה לא ממש מוקדמת, קרוב לחצות, וכל הבית עולה בלהבות בצעקות אל תוך הלילה (כולם צורחים על כולם…הבנות צורחות אחת על השניה מי אחראית על הבלגן בחדר ובעקבותיהן אשתי ואני צורחים זה על זו שאנחנו לא מצליחים לרסן את הצרחות ההיסטריות של הבנות).

בסוף נשברתי והלכתי לישון מבואס על הספה בסלון לא לפני ששמעתי בלהט הריב מאשתי שאני ״אבא דמיקולו״ (יציאה די מעליבה ללא צל של ספק). אבל ת׳אמת לא לקחתי את זה קשה מידי. אני יודע שהיא אמרה את זה בלהט הריב בלי לחשוב יותר מידי ואני גם בטוח שאני אחלה אבא, רחוק מלהיות מושלם, ילדותי ומעצבן לפעמים, אבל אוהב ותומך תמיד והבנות מאוד אוהבות אותי, אז לקחתי את זה בפרופורציה.

מודה שכל הסיטואציה גרמה לי ייסורי מצפון שמא אני מוכר פייק רומנטיקה? מעלה תמונת ״לאבי דאבי״ כזו עם אשתי ב׳גולדן גייט׳ שכל מי שמסתכל עליה בטח אומר לעצמו ׳איזה זוג מקסים׳ ובזמן שהתמונה עדין באויר אנחנו צורחים כמו שני ילדים מפגרים אחד על השניה!

נכון שזה לא קורה כל יום ומצד שני צריך להודות שסיטואציות כאלו קורות מפעם לפעם. הפער הזה בין התיעוד הרומנטי והחד פעמי של רגע כזה או אחר לבין מציאות מורכבת, פחות פוטוגנית ורבת רבדים ושכבות, הוא לא פשוט.

אולי התיעוד של רגע אחד מוחלט ויפה ככל שיהיה וההעלאה שלו לפייסבוק, הוא בעצם סוג של פנטזיה? משאת נפש? פיצוי, למציאות מורכבת! בדיוק כמו החיים עצמם.

בבוקר אשתי חזרה מהריצה, העירה אותי עם חיבוק ויום חדש התחיל ❤️