היתה שנה בחיים שלי, בגיל 29, שהייתי ברמן בפאב בפלורנטין שנקרא "פרוזאק". אחי אסף שהוא שף במקצועו (עושה עד היום אוכל טעים למות), פתח את הפאב עם ישי אמיר, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי ואז בעלי אולפני ההקלטה "noise" ולימים בעלה של הזמרת יסמין לוי. מאוחר יותר הצטרף אליהם גם אבי בללי, מוזיקאי ומנהיג להקת "נקמת הטרקטור".

אני הייתי ברמן בפאב. תקופה נפלאה שנצרבה כחוויה מיוחדת בזכרון שלי. האמת היא שאני לא זוכר הרבה מהשנה הזו כי רוב הזמן הייתי מסטול ברמות שאין לתאר.

הייתי מגיע לפאב סביב שבע בערב וגומר משמרת בחמש בבוקר על הרצפה, תרתיי משמע, אחרי גלונים של בירה. תקופה מחורפנת עם המון רומנים, דירות שכורות בתל אביב, אהבות מטורפות וכל מה שבתפריט של גילאי העשרים ומשהו.

למה אני מספר לכם את כל זה?

כי אתמול התחלנו סדרה איטלקית חדשה ושווה בנטפליקס "חיי השקר של המבוגרים" שהפסקול שלה כולל המון מאסיב אטאק – פרוטקשן, אלבום שאין ערב שלא נוגן בלופים במשמרת שלי (לצד "dummy" של פורטיסהד ו"טינדרסטיק" הראשון).
אתמול כשצפינו בסדרה, ו"פרוטקשן" התנגן בפסקול בלופים, זה הביא לי פלאשים מטורפים מהתקופה וגם נזכרתי כמה אני אוהב את הלהקה הזו ובמיוחד את האלבום הספציפי הזה. כמובן שהולך עכשיו להאזין לו 💛