השבוע בשיחה עם איזה מכר, יותר נכון חבר די חדש בעניין כלשהו, הוא אמר לי בהיסח הדעת, כאילו דרך אגב:
"אני רואה שיש לך הרבה עסקאות, אתרים, לוגואים, דפי נחיתה…טוב אתה עם הכריזמה שלך אני לא מתפלא, כנראה זה מגיע אליך די בקלות".

בהתחלה חשבתי שאני לא שומע טוב…הוא מדבר עליי? כריזמה? אני? (ובלי קשר אף לקוח לא מגיע בקלות).

במחשבה שניה הבנתי שאני שומע טוב ושזו לא פעם ראשונה שאני שומע את זה בשנים האחרונות. הבעיה שאין לי יכולת להסביר למי שלא הכיר אותי משנים קדומות כמה המילה הזו ואני היינו רחוקים.

לגדול כבן זקונים בבית מאוד גברי עם שני אחים גדולים ואבא מאוד גבריים, זה לא פשוט. אומנם הם מאוד אהבו אותי ונחשבתי הילד האמנותי בבית, חמודי מודי כזה שמצייר מקסים וכותב יומני קריאה, אבל אף אחד לא ספר אותי ברמה של להקשיב, להתייעץ, לשתף, להחזיק מדעתו באמת.

בנוסף היתה לי בעיה גם מחוץ לבית כי הייתי מאוד קטן ("אלדד הגמד") ולמרות שהייתי מאוד מקובל ואהוב בכיתה ובחבר'ה, התחושה הפיזית של להיות נמוך בראש מכולם, לא הוסיפה לביטחון העצמי שממילא לא היה בשמיים.

ככה גדלתי לי עם חוסר בטחון כרוני וחיפשתי כל הזמן את הישועה בחוץ ובעיקר באנשים שהיו שיחזורים די מדוייקים, סוג של 'קופי פייסט' של האחים וההורים שלי, עד ש…התפכחתי והתחלתי תהליך רוחני של התפתחות ומודעות עצמית פנימי שנמשך עד עצם היום הזה וכנראה לא ייגמר לעולם (כל פעם יש את המדרגה הבאה).

קראתי אינספור ספרי מודעות, פסיכולוגיה חיובית, התפתחות רוחנית החל מביירון קייטי, דרך רובין שווארמה ועד לואיז היי, עברתי אינספור סדנאות להעצמה אישית, קואצ'רים, תהליכים פסיכולוגיים והבנתי שהמפתחות לאושר נמצאים אצלי, רק אצלי, לא בשום מקום חיצוני והגעתי לשנתי ה-53 במצב הכי טוב מבחינת הערך העצמי שהייתי בו אי פעם (ביחס לעצמי כמובן)!

אני יודע שזה לא טריוויאלי בעדה שאני בא ממנה, אבל נראה לי שאני יכול להצהיר, קבל עולם ופייסבוק שאני די מאושר בשלב הזה של חיי, למרות הקורונה 💛🙏