כל כמה חודשים, במחזוריות די קבועה, צץ אחד החברים שלי פה בפיד ונכנס בראבאק שלי על הכתיבה והפעילות שלי בפייסבוק. היום זה היה חבר פייסבוק מעולם התקליטים / מוזיקה (מישהו שאני מכיר הכרות לא הכי עמוקה סביב התקליטים ובגדול די מעריך ומחבב) שהגיב על פוסט שכתבתי הבוקר, שעסק בריבוי הפוסטים שלי. הטענה שלו לא היתה על ריבוי הפוסטים שלי, אלא על:

"תכנים בנאליים וצפויים שחוטאים בקואוצ'ינג וזחיחות לא מודעת לעצמה…בעלי תוכן שטחי ובסיסי….ותובנות ומסרים ברורים מאליהם שכל העולם ואחותו לעס והקיא ושאני משתמש בזה לקידומי העצמי".

מודה שהטקסט הזה לא עבר לידי, אפילו נעלבתי ולקחתי ללב. כמובן שאני לוקח בחשבון שאם אני כותב בזירה ציבורית, אנשים רשאים להגיב כראות עיניהם ולכן מצד אחד הערכתי את הכנות של הבחור ומצד שני כפי שכתבתי לו, לא כייף לקבל תגובה כזו ובכל זאת יש כמה דברים שחשוב לי להגיד על כך וזה לגמריי לא עניין אישי (כאמור מעבר להעלבות נקודתית, אני מחבב ומעריך את הבחור) אלא עקרוני:

1. הפייסבוק שלי הוא אומנם זירה ציבורית אבל הפיד שלי הוא הנדל"ן הפרטי שלי בתוך הזירה הציבורית הזאת. אני לא מייצג שום גוף או חברה, אלא בסה"כ בחור פשוט ופתוח שנקרא אלדד בוברוביץ' שאוהב לשתף מחשבות מתוך חיי. לא התיימרתי מעולם להציג את הפוסטים שלי כהמצאת הגלגל / יצירת אמנות או קואצ'ינג להמונים.

2. אני כן חושב שפתחתי בפיד שלי צוהר לשיח גברי רגשי וכן, כולל דיבור על דברים לא הכי מחמיאים (חרדות, רגשי נחיתות, ענייני בריאות, קשיים בזוגיות ועוד) וזאת מתוך התבוננות כנה ואמיצה במציאות חיי, לא משהו שאני נתקל בו הרבה, בטח לא ברשתות החברתיות. ולראייה רוב התגובות לפוסטים שלי הן של נשים שיודעות לזהות שיח כן, רגשי ואותנטי.

הטקסטים נכתבים עם מודעות ובטח לא מ"זחיחות לא מודעת לעצמה", יחד עם זאת אני באמת לא לוקח כל מילה שאני כותב ברצינות תהומית. אני לא כתב בעיתון, בסה"כ איש פרטי שכותב ומשתף בבפיד שלו את רחשי ליבו ולשמחתי יש המון אנשים שאוהבים, מתחברים ואפילו מפיקים מהם תועלת פרקטית. איך אני יודע? כותבים לי המון בתגובות לפוסטים ובפרטי.

לגביי המקוריות ואיכות הכתיבה, זה עניין של טעם. אני חושב שהכתיבה שלי היא ברמה נאותה פלוס ביחס להמון טקסטים שאני קורא ברשת, אבל לא חשבתי לרגע שאני מתחרה בדוסטויבסקי או גרוסמן. המקצוע שלי הוא מעצב גרפי, לא טענתי שאני סופר וגם לא הוגה דעות.

3. בכללי אני כותב את תחושותיי, לגביי דברים שמעסיקים אותי בלי יותר מידי פילטרים ומחשבות מה יגידו, מבחינתי הפייסבוק הוא מעין יומן אישי שלי, כשהכתיבה והשיתוף עוזרים לי המון פעמים להבין ולחדד דברים עם עצמי.

אם זה מרגיש למישהו בנאלי ומשעמם, ׳פייר אינף׳, לא מתווכח עם זה וכמובן לא מחייב אף אחד לקרוא או להיחשף לתכנים שלי. בפייסבוק יש לכל אחד את החופש להחליט לאיזה תכנים להיחשף ומה לקרוא. כל אחד יכול ורשאי בלחיצת כפתור (unfreiend או unfollow), להסיר את הפוסטים שלי מחייו לנצח נצחים ולכן אני מרגיש חופשי לכתוב מה שעולה בדעתי בידיעה שאני לא כופה את עצמי על אף אחד.

4. כל מי שמכיר אותי מילדותי / נעוריי, יודע וזוכר שתמיד הייתי, הרבה לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות (עוד בימי "הנוער העובד והלומד"), אדם שאוהב לשתף ולחלוק את חייו עם חברים. "אלדד הוא ספר פתוח, משתף הכל" היה משפט ששמעתי לא מעט בנעוריי ומהבחינה הזאת לא השתניתי. תמיד אהבתי ועדיין אוהב לשתף מחשבות, הגיגים, המלצות, העדפות תרבותיות. לא בשביל ה'שופוני' או מתוך "זחיחות לא מודעת לעצמה", אלא מהסיבה הפשוטה והתמימה שאני באמת נהנה מהכתיבה (גם אם היא לא באיכות וואהו לדעת מישהו/י) וגם מהשיתוף.

קיבלתי פה בלוג חינמי רב תפוצה שאני המו"ל הבלעדי שלו, להפצת דעותיי, תחביביי, העדפותיי בכל מיני תחומים (תרבות, פילוסופיה, טיולים, משפחה), כייף לא נורמלי. מגרש משחקים מדליק וחינמי עם קהל חברים אוהד (ברובו).

5. אם כתוצאה מהכתיבה שלי בפייסבוק שנכתבת באותנטיות ומצורך אמיתי לכתוב ולשתף, יותר אנשים נחשפים אליי, אוהבים את מה שהם רואים וקוראים ובשורה התחתונה פונים אלייי לצרוך את שירותיי, מה טוב, לא רואה בזה משהו רע או "כתיבה לצורך תועלתני".

6. גם אם אחטא בקלישאה פסיכולוגית וכדרכן של קלישאות, יש מאחוריהן לא מעט פעמים הרבה אמת, ואודה שיש לי צורך מכל מיני חסכי ילדות לקבל סוג של 'תשומי' דרך הכתיבה פה בפייסבוק, זה גם לגמריי בסדר מבחינתי.