בשנות העשרים שלי, בואכה תחילת השלושים, כמעט בלתי אפשרי למצוא תמונה שלי בלי סיגריה. במשך 17 שנה עישנתי את עצמי לדעת בלי הפסקה, מצאת החמה עד צאת הנשמה כמו שאומרים. 40 סיגריות ליום ולפעמים טיפה יותר (ואני עוד אסמטי למי שלא בקי בפרטים).
אם הייתי יכול לחזור אחורה במנהרת הזמן ולעשות משהו אחרת. זה הדבר! לא הייתי מתחיל לעשו חד משמעית. לא כי לא נהניתי מזה, בהחלט נהניתי, אהבתי ממש לעשן. אבל הנזק לא שווה את זה. עובדה שאני לא מעשן כבר 20 שנה (מגיל 33) ונהנה לא פחות מהחיים, אפילו יותר.
אם הייתם שואלים חברים מהתקופה ההיא אם יש מצב שאפסיק לעשן יום אחד, היו אומרים בלי למצמץ שלא. תמיד היו כאלה צחוקים בחבר'ה שאני אמות עם סיגריה ביד. צחוק צחוק, אבל גם אני האמנתי בזה תקופה לא קצרה לצערי.
אז למה התחלתי לעשן?
כמו ברוב המקרים זה התחיל בחוסר ידע מוחלט על הנזקים של הדבר הזה וכמובן הסיבה העיקרית היתה יצירת 'מסך עשן' סביבי תרתיי משמע. מסך עשן שחצץ ביני לבין העולם והסתיר לכאורה את חוסר הבטחון המטורף שהיה לי בתיכון. להרגיש 'מגניב', אחד מהחבר'ה, Cool…לזה תוסיפו אופי עם נטייה לא קלה להתמכרויות וקיבלתם 17 שנות עישון של 2 חפיסות סיגריות ביום. התחלתי עם 'טיים' ועברתי ל'מרלבורו לייט' ועוד לא דיברתי על העניין הכספי…זה לא מעט כסף לסטודנט בשנות העשרים 2 חפיסות מרלבורו לייט ביום.
גם האזהרות של הרופאים לא הועילו ולצערי עישון כבד של 17 שנה עשה נזק בלתי הפיך ובהחלט החריף את האסטמה שלי שהיתה קלה, כמעט לא קיימת, לולא עישנתי כל כך הרבה.
איך הפסקתי?
אחרי נסיונות חוזרים ונשנים שלא צלחו, כולל מדבקות ניקוטין, מסטיקי ניקוטין ומה לא הגעתי להילר בגבעתיים שהסתובב סביבי חצי שעה, שם בידי 2 אבנים וביקש ממני לעצום עיניים, לחשוב על משהו פסטורלי (משום מה כל החצי שעה הזו חשבתי על הכנרת ועל הטול שעשינו שם כל החבר'ה לפני הגיוס, כולל הופעה של שלום חנוך בצמח) ואז כשפקחתי עיניים ביקש שבמשך שבועיים אשתה 10 כוסות מים ביום ואוכל פעם ביום קערת סלט ירוק ענקית.
יצאתי ממנו וזהו. לא עישנתי יותר מאז ועד היום והקטע המדהים שזה לא היה קשה. כאילו הוא עקר לי מהתודעה את הצורך, את ההתמכרות הנוראית הזו.
לפעמים כשאני רואה מישהו מעשן אני שואל את עצמי אם זה חסר לי והתשובה היא חד משמעית לא!!!
אולי בגיל 100 אחזור לזה. נראה לי רעיון מעניין 😜
