שנות העשרים, הכל נורא תמים ולכאורה אפשרי ופתוח, החיים פרושים כמו מניפה מיסתורית שנגלית לאט לאט מלאה הפתעות וריגושים, לצד לא מעט בדידות, קשיים וחיפושי דרך.

שנה בסן פרנסיסקו מיד אחריי השחרור מהצבא, חזרה לארץ, השלמת בגרויות ופסיכומטרי, מעבר לתל אביב לדירות שכורות עם שותפים (נדודים בין שש דירות בשבע שנות מגורים בתל אביב), דרינקים ליליים, ישיבות בטלות עם החבר׳ה, סטוצים, התאהבויות (כן, הייתי סוג של מתאהב סידרתי, מכור להתאהבויות), שיברונות לב, ריגושים היסטריים, ים של הופעות (רדיוהד, ניק קייב, דאוס, החברים של נטאשה, פורטיסחוף, ג׳ון קייל, משינה, איפה הילד, לו ריד, פיטר גבריאל, נקמת הטרקטור), לימודים לתואר ראשון בגיאוגרפיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבודה כברמן בפלורנטין ושומר לילה בבית אבות ויצ״ו בשד׳ דוד המלך, רצח רבין, עבודה כגיאוגרף במשרדים לתכנון עירוני. מותו של אבא שלי בגיל שלושים שסוגר כאקט הכי סימבולי ועצוב שיש את שנות העשרים שלי בואכה תחילת ההתבגרות (המאוחרת).

באופן מוזר מוצא את עצמי משום מה בתקופה האחרונה קצת מתגעגע לתקופה הזאת…והאבסורד בכל זה, שכל מה שחלמתי אז בתקופה ההיא היה להיות בדיוק במצב שאני נמצא היום, עם וודאות ואחיזה בחיים, שזה אומר מקצוע אהוב שמפרנס בכבוד, בת זוג ובית, משפחה וילדים 😜