נראה לי שאנחנו כבני אדם מתוכנתים לחשוב או יותר נכון רוצים להאמין שלכל בעיה יש פתרון, מהסיבה הפשוטה שזה צובע לנו את החיים בצבעים ורודים ואופטימיים והופך אותם קלים יותר (לכאורה).

העניין הוא שהמציאות בד"כ יותר מורכבת מההנחות הללו. במיוחד בכל הקשור למערכות יחסים. בין עמים, חברים, שכנים, בני זוג, אחים / אחיות, עמיתים לעבודה וכו'.

ממרומיי גילי הגעתי להכרה שהאויב מס' אחת של מערכות יחסים זה ציפיות (אחי אמר לי לא מזמן משפט מדהים: "החיים מתחילים כשמסתיימות הציפיות"), וציפיות (במיוחד מופרזות), זה המקור מס' אחד לאכזבות, תיסכולים, כעסים ומשם המדרון חלקלק…כדור שלג שקשה מאוד לעצור.

כשאני חושב על זה בהגיון, ציפיות הן סוג של סרט פרטי שמוקרן רק אצלנו בתוך הראש. חוץ מאיתנו אף אחד לא רואה את הסרט הזה ובד"כ גם לא מודע לקיומו. אז מה הפתרון? לשחרר!!! לשחרר את הסרט…מה שיש זה תמיד הכי טוב (גם כשזה רע).