אתמול במשך כל היום חשבתי על אבא שלי. בעיקר בהקשר של כמה זה לא פשוט לגדול עם אבא כל כך חכם וההבנה שבמשך המון שנים, הרגשתי לא מספיק חכם וחזק, בהשוואה אליו (ואל האחים שלי שמאוד דומים לו).

אני תמיד מספר לאנשים כשאני מדבר עליו שהוא היה מבריק במקצוע שלו (ד"ר לכלכלה, מומחה בעל שם עולמי לכלכלת תחבורה) ושלמד מגיל 37-43 מסלול של תואר ראשון עד דוקטורט בכלכלה וסטטיסטיקה וסיים כמצטיין דיקאן (עם שלושה ילדים קטנים בבית ועבודה במקביל במשרה מלאה בתפקיד בכיר ברשות הנמלים).

שבע שנות הלימודים הללו החלו בדיוק כשנולדתי. הוא היה יוצא מהבית בשמונה בבוקר וחוזר מאוחר בלילה, כך שמהילדות המוקדמת שלי אני כמעט לא זוכר אותו בכלל. מעבר לזה שהיה אדם חזק נפשית, עם אמביציה חזקה, היה גם אינטלקטואל אמיתי, עם סקרנות וצמא אינסופי לידע. אולי החכם באנשים שפגשתי (ובאמת לא אומר את זה בגלל שזה אבא שלי).

מעבר לידע המטורף במקצוע שלו ככלכלן, ידע לנקד לפי כל הכללים, דיקלם פרקים שלמים מהתנ"ך בעל פה (למרות שהיה אתאיסט), ידע המון באמנות, באסטרונומיה ומה לא וגם דאג תמיד לשמור על צניעות, ערכיות ויושרה פנומנלית.

כשלמדתי תואר ראשון בגיאוגרפיה, הפסדתי בגלל פרוצדורה רפואית מורכבת בשנה ב' סיסמטר שלם עם הקורסים הכי קשים וחשבתי שכבר הלך לי התואר. היה חבר מלאך שבא מידי ערב ללמד אותי ולעזור לי ובכל זאת, למרות העזרה הלא תיאמן שלו, עדיין התקשיתי להשתלט על החומר.

כשחזרתי לעצמי ולמגורים בבית השכור בתל אביב, צילמתי חבילות דפים של כל מערכי השיעורים שהפסדתי ואז כשהוריי באו בשבת הראשונה לבקר אותי, לפני שהלכו נתתי לו שקית עם כל חבילת הדפים העצומה ואמרתי: "אבא, חייב לדעת את כל הדבר המטורף הזה תוך שלושה שבועות".

הוא למד את כל החומר תוך שבוע, אחרי זה בא אליי לדירה כמה פעמים ללמד אותי (פשוט הפך מומחיה לגיאגרפיה בזמן מטורף) ועברתי בהצלחה את כל הבחינות של הסימסטר (מדובר בקורסים קשים, חצי מתמטיים, גיאוקרטוגרפיה, טופוגרפיה וכו').

אצלנו בבית בגלל שגם האחים שלי הגדולים מאוד דומים לו באופי ובתפיסה האנליטית החזקה, הדימוי העצמי שלי כלא מספיק חכם, הלך והתעצם בשנות ילדותי ונעוריי.זה שציירתי מדהים ותלו ציורים שלי בקופות חולים ובטיפת חלב בשכונה וזה שכתבתי יומני קריאה בכיתה ב' לאחי בכיתה ו' והוא קיבל עליהם ציונים מעולים, לא היה נחשב.

אף אחד לא ספר את זה. המקצועות האנליטיים שלטו ועל פיהם נשק דבר. אף אחד לא חשב לרגע לעצור ולהגיד: "יש פה ילד עם נטיות אחרות, עם כשרונות אחרים, אולי ננסה לעזור לו להתפתח בכיוון הזה".

לא רק שזה לא נאמר אלא תמיד דאגו לי (כמובן שלא בקטע רע חלילה), מה הילד יעשה? איך הוא יסתדר בחיים? גם כשהתייעצתי עם אבא שלי מה ללמוד באוניברסיטה הוא אמר לי:
"עם כלכלה ומתמטיקה אתה לא תצליח להתמודד, אתה לא מספיק אנליטי בשביל זה, אז אולי תלמד גיאוגרפיה? זה חצי ריאלי חצי הומאני ועם זה איכשהו תסתדר". לשיטתו הוא צדק ובאמת הלכתי ללמוד גיאוגרפיה כפי שהזכרתי. מה לי ולזה אלוהים יודע. כמובן מיותר לציין שכוונתו היתה טובה והוא ניסה לעזור לי בדרכו, לא להרע חלילה.

למה אני מספר את כל זה? מה שחשבתי אתמול כשחשבתי על כל העניין הזה, הוא שבשלב הזה של חיי אני באמת מרגיש שווה, חכם ומוכשר לא פחות מאף אחד אחר. מרגיש את זה ברמה הרגשית, לא רק בהבנה השכלית (ברמה הזו כבר הבנתי את זה מזמן).

הקטע המטורף הוא שאחרי כל המחשבות האלה עליו במשך כל היום אתמול, הוא הופיע בלילה בחלומי וסיפרתי לו את כל זה ואחרי זה גם התקשרתי (עדיין בחלום) לאמא שלי וסיפרתי לה שהוא ביקר אצלי ואיך נהיינו דומים (אני והוא) ושהוא לא השתנה בכלל! זה היה מרגש ברמות אחרות! קמתי בהלם אבל עם תחושה שאני מתקשה למצוא לה מילת תיאור הולמת, אולי שחרור ❤️