אתמול בשיחה היומית עם אמא שלי סיפרתי לה בגאווה על כתבת השער עליי בסוף השבוע ב'מלאבס' (הסודות הדיגיטליים מאחורי האתרים שעיצבתי לזמרים הגדולים בארץ), היא מאוד שמחה, ביקשה שאביא לה עותק כשנבוא לבקר היום ואמרה:
"חבל לי שאבא לא זכה לראות אותך מגשים את עצמך ככה, הוא תמיד נורא דאג לך".

אחרי השיחה חשבתי לעצמי שאנו כבני אדם כל הזמן מדביקים לאנשים סטיגמות, קל וחומר כהורים לילדים. מהרגע שהילד נולד מדביקים לו תוויות שלא קשורות אליו בהכרח…הוא כזה וכזה וכזה. זה לא נובע חלילה ממשהו רע, להפך, הרבה פעמים זה נובע מאהבה. אפילו אהבת יתר. רצון לגונן על הילד. כהורים אנו בכלל לא שמים לב לזה, זה מן סוג של אוטומט.

אצלנו בבית הסטיגמה שהדביקו לי היתה שאני מן חולמני כזה, מעופף. סטיגמה שהיום אני יודע שכלל לא קשורה אליי או לאופי שלי!!! אני הכי ההפך מזה בעולם, אחד האנשים הכי פרקטיים שיש.

תמיד שידרו לי (שוב מתוך אהבה) מן חשש כזה איך אסתדר בחיים? במה אעבוד? הרי אני כזה מעופף, חולמני…והקטע הטריקי עם הסטיגמות האלה הוא שהן מתישהו הופכות לעובדה מוגמרת. החשש הזה שמשדרים לך מחלחל ומתקבע כסוג של מציאות קיימת שאתה מאמין לה.

לקח לי שנים להשתחרר מזה בתהליך ארוך ולא פשוט של גילוי עצמי באינספור קורסים, קריאת ספרי מודעות ופסיכולוגיה חיובית, תהליכי קואצ'ינג, סדנאות ומה לא ולבסוף הצלחתי לשנות מהיסוד כל מיני אמונות מגבילות שהיו לי לגביי עצמי. אמונות שסחבתי מהעבר וכל מה שקורה לי בשנים האחרונות הוא התוצאה (החיובית) של כל התהליכים האלה שעברתי.

אז באמת חבל לי שאבא שלי ז"ל לא זכה לראות את הפריחה המאוחרת שלי (תמיד חשבתי שאני 'לייט בלומר'), אבל אולי הוא משקיף מלמעלה ומחייך בנחת
❤️🙏