נכנסתי היום למצב רוח מהורהר על עצמי ועל החיים שלי (דוגמא טובה אולי להרבה אנשים במצב דומה). גבר לא נורא צעיר, שכבר עבר וראה דבר אחד או שניים בחיים, חי בארץ סופר מורכבת עם בעיות חברתיות למכביר, בעיות ביטחוניות שאין כמעט בשום מקום בעולם שמתיימר להיקרא "מערבי", יוקר מחיה מטורף, מהגבוהים במדינות המפותחות.

נשוי 21 שנה (עם כל מה שזה אומר…המון עומק וקירבה לצד שגרה ושחיקה), מגדל תאומות מתבגרות בנות 17 (עם כל מה שזה אומר…כספומט, טקסי וכו'), בן לאמא בת 90 עוד 21 יום (עם כל מה שזה אומר…המון אהבה, דאגה אינסופית וגם כאב) ומתחזק בזמנים רגילים לא מעט לקוחות מקסימים (עם כל מה שזה אומר…הודיה והערכה הדדית לצד הרבה נתינה ועבודה).

אז מה אני מנסה להגיד בעצם? אני מרגיש שאני בתקופה מאוד ספציפית בחיים של נתינה לכל מה ומי שמסביבי ושואל את עצמי מאיפה אני מקבל? מאיפה אני שואב אנרגיות כדי להמשיך לתת והתשובה היא פשוטה ובעצם נמצאת בגוף השאלה. הנתינה עצמה היא למעשה גם הקבלה! וזו צריכה להיות התפיסה. עצם הנתינה מתגמלת ומצמיחה. מופרך לצפות לקבל בחזרה באותו מטבע.

האושר שיש לאמא שלי בעיניים כשאנו באים לביקור בשבת עושה אותי מאושר, או פידבק מרגש מלקוח מרוצה שיודע להעריך את המאמץ וההתכווננות, או רגעים טובים של קירבה והערכה מהבנות (בחוויה שלי הייתי רוצה שיקרו יותר רגעים של הכרת תודה מצידן, אבל זו כנראה המהות של מתבגרים, גם אני הייתי כזה להוריי בגיל שלהן).