מוזר לכתוב על אלבום שיצא רק השבוע, אבל זה אלבום מהמקרים הנדירים האלה שכבר מהתו הראשון אתה קולט שיש פה חתיכת יצירה, כמעט כמו כל אלבום של קייב בעשר האחרון.

כל שנה שעוברת כשהמוזיקאי המדהים הזה מסתובב פה בינינו על הכדור המטורלל שלנו, זה רווח לא יתואר לכל אוהב מוזיקה אמיתי באשר הוא. מבחינתי הוא לגמריי בליגה של בוב דילן, דיויד בואי, ניל יאנג, ג'ורג' האריסון, לאונרד כהן, ואן מוריסון, ולנון ומקרטני.

מה שמדהים אצלו במיוחד, שכל כמה שנים הוא ממציא עת עצמו מחדש והאלבום הזה שונה משני האלבומים האחרונים, המצויינים והנוגים כשלעצמם שיצאו אחרי המוות הטרגי של שני בניו.

האלבום מתחיל בתנופה אדירה עם Song of the Lake המהפנט, ממשיך עם Wild god הגרובי מלודי, ו-Frogs הגוספלי ומשם ל-Joy המלנכולי בסגנון שני אלבומיו האחרונים ואז העסק מתרומם שוב עם Final Rescue Attempt ההמנוני כמו שרק קייב יודע לעשות ואז שוב צלילה למחוזות העצב המרטיט עם Conversion שמתחיל עצוב ומתפתח בהפתעה לגוספל גרובי מטורף עם מקהלת נשים סטייל לאונרד כהן, פשוט מרגש ברמות אחרות!

את ארבעה השירים האחרונים אשיר לכם לשפוט בעצמכם (רמז: נפלאים), אל תפספסו את יצירת המופת הזו ❤