עוד אלבום חדש-ישן (תיכף אסביר), שאני כותב עליו השבוע אחרי ניק קייב -Wild god והחצר האחורית 3.

נתחיל מזה שאני חולה, סליחה בריא (ככה אומרים היום, לא?), על משינה. אוהב מאוד את כל אלבומיהם. מדובר באלבום האולפן השביעי של הלהקה שיצא במקור ע"ג דיסק ב-1993 ונקרא "שיא הרגש". ניכר שהלהקה ניסתה לחזור אחרי הפצצת הדיסטורשנים של "מפלצות התהילה" לסאונד חם ואקוסטי עם השפעות כבדות של בלוז, הסטונז ודילן (גברת שרה השכנה מרפרר להוריקן של בוב דילן מאלבומו דיזייר).

זכור לי שכשיצא האלבום חשבתי שהוא יפה ואקלקטי, עם אוירת חופש משחוררת וכייפית (קצת הזכיר לי בהקשר הזה את הלבן של הביטלס) שהתאים בול לימיי הצעירים אז בדירות שכורות בתל אביב ודרינקים בערב ב"כלב המעשן' (מישהו זוכר במקרה?).

חרשתי עליו בלי סוף אבל לא חשבתי שהוא בטופ 3 שלהם שבו התמקמו אז ללא תחרות "העמותה לחקר התמותה", "מפלצות התהילה", ו"משינה 3".
עכשיו האלבום מקבל את הכבוד המגיע לו עם מהדורת ויניל נפלאה ושם חדש: "פחי שואו והמופע של שיא הרגש", מיקס משופר וגם עטיפה אחרת, יפה לטעמי מהמקורית וכל זה מרגיש כמו יצירה חדשה.

יש באלבום שני להיטי על יפהפיים שאין הופעה של משינה בלעדיהם: "דני" ו"ונגעה בשמיים". בנוסף יש פה כמה מהשירים היותר אהובים עליי של משינה: "נובל" עם הסאונד המשינאי הקלאסי, "ג'וני האדום", "כולם אומרים לי תיזהר" וגם שיר נוסף שלא היה במקור: "להתראות אהובתי" (שצורף רק בספוטיפיי).

שימו אוזן, הנאה מובטחת 💛