ככל שאני מתבגר אני מבין שאחד הדברים המשמעותיים בחיים זה המורכבות, הגם וגם וגם.
אפשר להעריך מישהו/י על תכונות מסויימות ובאותה נשימה לא להעריך תכונות אחרות ששוכנות זו לצד זו אצל אותו אדם.

כשהייתי צעיר, במיוחד בגיל ההתבגרות, זה היה נראה אחרת, הכל היה שחור לבן. זוכר את עצמי צועק על הוריי בזמן שריכלו על אחד הזוגות שהיו אצלם בביקור כמה דקות קודם:
״למה אתם חברים שלהם אם זה מה שאתם חושבים עליהם?”.

או
״לא מבין למה אתה נשארים יחד אם אתם רבים ככה״, כששמעתי אותם פעם מתנצחים באגרסיביות בשעת לילה מאוחרת.
או
צועק על אבא שלי ז״ל: ״למה החלטת להיות אבא אם אתה כל הזמן בוחר להיות עם עצמך מול המחשב״.

כמתבקש מגיל ההתבגרות מרדתי בגדול, הייתי מלא חרון וזעם בחיפוש אחר צדק אבסולוטי, אידיליה, שלא קיימת. היום אני מבין יותר את מורכבות הקיום האנושי ובעיקר את מורכבות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הזולת, כי בסופו של דבר הכל זה מראות והשתקפויות.

כשאנחנו בהרמוניה עם עצמנו זה מה שישתקף לנו מבחוץ ואלו האנשים שיקיפו אותנו, ובדיוק אותו הדבר כשאנחנו דואלים, זו ההשתקפות שנקבל מבחוץ.
זה נראה לכאורה מורכב מצד אחד ומצד שני כל כך פשוט!