מקומות בדומה למוזיקה, אוכל ואנשים, מחזירים אותנו בשניה אחת להוויה שלמה משמעותית שהיינו נתונים בה פיזית ונפשית, בתקופה שהיה לנו קשר תדיר לאותו מקום.

זה יכול להיות בית או דירה, בסיס צבאי, חנות תקליטים, בית ספר, מקום עבודה, מועדון הופעות או כל מקום אחר שמחזיר אותנו סימבולית ורגשית לתקופה משמעותית באחת מתחנות חיינו.

זה קורה כל הזמן. לפני שנה נסעתי למפגש עסקי איפשהו באזור פרדס חנה ואיך שחלפתי על פני השלט הירוק "מחנה 80" (שלא השתנה מאז), היה לי בום בלב. מייד חשתי את המועקה של ראשון בבוקר עם החזרה לבסיס אחרי שישי שבת חלומי עמוס בבילויים בתל אביב. או העצב העמוק שהיה לי יום אחד כשעליתי אחרי כמעט 40 שנה לקומה השניה במרכז המסחרי בשכונת ילדותי נאות רחל בחולון, וגיליתי מקום עלוב, מוזנח ועזוב בניגוד מוחלט לתמונה שהשתמרה לי בזכרון של מקום מפואר, מושא חלומות ילדותי, עם חנות "צליל וזמר" שם קניתי את כל התקליטים הראשונים ופיצה הוליבוד, הפיצה הכי טעימה שאכלתי עד היום והגלידרייה בקומת הקרקע סטייל דיינר אמריקאי עם מושבי הסקיי הירוקים, שם קינחנו בגלידה פונץ'-בננה מצופה שוקולד אחרי הפיצה.

הבוקר זה קרה לי שוב בביקור באוניברסיטת תל אביב אחרי 30 שנה. בשניה אחת חזרתי רגשית לכל מיני התאהבויות ורומנים מגגניבים שהיו לי בתקופה ההיא, והישיבות הבטלות בקפיטריה האהובה ב"גילמן" כשהיו חלונות בין השעורים וימי הסטודנט עם הופעה בלתי נשכחת של פוטיסחרוף ועוד ועוד.

טוב במיוחד בתקופה הלא מזהירה הזו, שיש מקומות שזורקים אותנו לחוויות בלתי נשכחות בציר הזמן הפרטי שלנו, סוג של אסקפיזם בריא.

מצורפת תמונה אופיינית מהתקופה ❤️