היתה לי לאחרונה הארה רצינית עם עצמי (ממקום חוויתי רגשי עמוק, לא שכלי ולוגי) לגביי מערכות יחסים…פתאום קלטתי שכולנו כבני אדם נורא רוצים קירבה, פתיחות ואינטימיות במערכות יחסים, זה חלק מהדי.אנ.איי שלנו כבני אדם אבל באותה עוצמה נרתעים ומפחדים מהקירבה והאינטימיות הזו ובתת מודע מחבלים כל הזמן באפשרות להגיע לשם.
נשאלת השאלה למה אנו כל כך מפחדים ממשהו שהוא לכאורה טוב, כייפי ומבטיח? התשובה היא שכדי להגיע לרמת קירבה ואינטימיות אותנטית, עוצמתית ואמיתית אנו נידרשים להסיר שכבות של הגנה ובעצם להישאר חשופים ולסמוך על האדם בצד השני שלא ינצל את זה ויפגע בנו וזה נורא מפחיד גם להיות חשוף וגם להסיר שליטה ולסמוך על מישהו אחר ברמה כזו.
אז מה קורה בשטח ברוב המקרים? אנו נכנעים לפחד ולא משילים את ההגנות ומעדיפים להישאר מוגנים ובטוחים באזורי הנוחות הידועים והמוכרים.
ומה הבעיה עם זה? הבעיה היא שבאזורי הנוחות אנו לא לוקחים סיכון וגם לא מתפתחים, לא עושים את קפיצת המדרגה…ובפועל בסופו של דבר לא מגיעים לקירבה אמיתית שאנו כה כמהים לה. הכי פרווה שיש…לא נפגעים ולא מתקרבים. מתכון בטוח לחיים בודדים, בינוניים ומשעממים!
אז מה המסקנה? להעיז, לנסות להתקרב גם אם זה אומר להיפגע…הרווח שווה את זה בגדול!
שבת שלום חברים יקרים ❤️🙏
