אם אני יכול לחשוב על ביטוי הולם לתקופת הקורונה, לפחות בחוויה האישית שלי, זה רכבת הרים רגשית שמעוררת המון תחושות לא בהכרח פשוטות, בלופים.

ברמה הכללית, קשה לכולנו כבני אדם להתנהל במצב של חוסר וודאות מוחלט! מצב בו אי אפשר לתכנן כלום…אירועים, חופשות, הופעות, רכישות, נאדה.

קושי נוסף ועצום הוא הבידוד. האדם מטבעו הוא חיה חברתית ופתאום נגזר עלינו בידוד בכל מיני רמות ואני לא מדבר רק על הסגר. הידיעה שכל אדם לכאורה יכול להדביק אותך ברע מכל (ולא זה לגמריי לא שפעת וגם לא רק נחלת מבוגרים, ע"ע ליאור כלפון ועוד אינספור מקרים, מדובר במחלה קשה מאוד, כפי שהגדיר ליאור כלפון מנסיונו האישי המר: "האמא המפלצתית של השפעת").

בנוסף לחוסר הוודאות, הבידוד, החרדה הבריאותית והכלכלית, יש באויר כנגזרת של המצב אוירת דכדוך קשה וממושכת. אם בהתחלה קיווינו שזה יעבור תוך חודשיים, שאולי יתפוגג לפחות בקיץ, אנו מבינים עכשיו שזה ייקח עוד המון זמן והמשך לא ידוע (שזה הכי נורא). הקורונה בינתיים כאן ובגדול ועוד לא הגענו לחורף.

הדרך היחידה והפשוטה ביותר שאני מצאתי להתמודד עם זה היא פשוט לתרגל כל הזמן חיים של הרגע הזה. כאן ועכשיו וזהו!

קמתי. שתיתי קפה. אכלתי. עליתי למחשב. עיצבתי לוגו. יצאתי להליכה וכו'. לא לחשוב בכלל על העתיד כי העתיד כרגע לא ידוע וגם נראה נורא מפחיד. זה דורש תרגול כל הזמן כי הנטייה הטבעית זה כן לחשוב על העתיד ומה יהיה ואז אני רק מתמלא חרדות מיותרות שלא עוזרות ומקדמות אותי בכלום, אז למה?  ❤️🙏