באפריל הקרוב אהיה בן 55!!! (לא נתפס), גיל מכובד לכל הדעות וחייב לציין שאני מרגיש בר מזל בסה״כ. מוקף משפחה אוהבת, חברים מעניינים ועבודה מרתקת ומספקת כמעצב גרפי, ממתג, בונה אתרי אינטרנט ואיש כותב. עבודה שאני מאוד אוהב ומעריך ואפילו רואה בה שליחות ולצד כל אלה מתחזק גם תחביבים כייפים שממלאים אותי שמחה באספנות תקליטים ודיסקים, כתיבה בבלוג אישי, כתיבת ספר ובימים אלה גם עובד על יצירת שני ערבים מאוד מיוחדים, משמעותיים ומעניינים (פרטים בקרוב).
קודם כל, לעצום עינים ולפנטז איך אני רוצה לראות בדמיוני את השנים הללו? מה החזון שלי לגביהן? בסופו ש״ח דבר כל מחשבה יוצרת רעיון שיוצר מציאות וזה לחלוטין לא קלישאה.
אז כשעצמתי עינים ראיתי את עצמי חי כאזרח העולם, לא מחוייב בהכרח לשום מקום פיזי! למזלי העבודה שלי כמעצב גרפי, ממתג ובונה אתרים, יכולה להתבצע בכל מקום פיזי (במיוחד היום עם הזום), כל מה שצריך זה מחשב טוב, חיבור לאינטרנט וכמובן אותי עם סך כל הרצון, הנסיון, הכשרון והיצירתיות שלי.
עןד חמש שנים מהיום, כשאהיה כמעט בן 60, הבנות יהיו אחרי תיכון וצבא ואז באמת אהיה יותר חופשי לבחור איפה ואיך אני רוצה לחיות.
רואה את עצמי ללא שום קושי משכיר את הדירה שלנו וחי עם הילית מס׳ חודשים בשנה במקום שעלות המחיה בו נמוכה יחסית ומאפשרת חיים צנועים חומרית (אני יכול ללא שום בעיה להסתפק במועט מבחינה חומרית…בית קטן, מוזיקה וספרים לגמריי מספיקים לי), אך עשירים רוחנית (בהחלט לא מילה גסה מבחינתי) עם זמן איכות לחשיבה, קריאה, כתיבה, עיצוב וגם סתם בהייה או סתם הקשבה יומית לרחש הגלים!
איפה ואיך אעשה זאת?
בכל מקום שהמחייה יחסית זולה ותאפשר לי את זה (יוון, קפריסין, תאילנד, פורטוגל, הודו ועוד), הנושא הזה עוד ייבדק בעתיד ביסודיות, כי בנוסף לכסף שייכנס מהשכרת הדירה, גם אוכל עדיין להמשיך לעבוד בכל מקום שאהיה בו (אחד הרווחים הבודדים מהקורונה והסגרים היא שלמדנו לעבוד בזום). חלק גדול מהאתרים שעיצבתי ובניתי השנה ללקוחות בישראל, נעשו ללא שום קושי בתקשורת אינטרנטית מלאה מול הלקוחות; זום, מיילים וטלפונים, ללא מפגש פרונטלי.
כך אוכל בחזוני לעתיד להוריד הילוך מבחינה מסוימת בכמות ובהיקף העבודה (גם בהתאם לשינויי הגיל) ולחיות יותר ברוגע סביב המרדף אחרי הכסף והקיום (מה שנקרא מירוץ העכברים שבישראל שהוא בהחלט קשוח ולא פשוט אף פעם) וגם לחוות חיים במקומות חדשים ומרגשים בעולם מס׳ חודשים מידי שנה.
מעט קרובים ששיתפתי ברעיון הגיבו בביטול יחסי. ״עזוב אתה נאיבי״, ״פנטזיות לא ריאליות של נער מתבגר״, ״בשום מקום לא תרגיש בבית, רק בארץ״ וכו׳.
זה קצת הזכיר לי את השינוי שעשיתי לקראת גיל 40 (שהחל להתבשל בגיל 35) כשהבנתי שלהתבגר כשכיר כמעצב גרפי בישראל זו כמעט התאבדות כלכלית ונפשיל ואני חייב להיפרד מהקונספט של עבודה כשכיר ולקפוץ למים ולהיות עצמאי.
גם אז אמרו לי שזה לא בשבילי, שאני עדין מידי כדי להיות עצמאי, שיש מליון מעצבים גרפיים וכו׳. למזלי היתה לי גם אז מספיק נאיביות ותעוזה לבדוק אח העניין ברצינות וכך יקרה אני מאמין גם הפעם.
