פעם מזמן, בילדותי, ההורים שלי קנו לי בחו״ל נעלי אדידס רום (לבנות עם שלושה פסים כחולים למי שזוכר), הייתי הרוס עליהן, מרוב שאהבתי אותן, הנחתי אותן כל ערב על שרפרף מול המיטה וככה נרדמתי עם חיוך.

היה ילד בכיתה שזה ממש לא עשה לו אפקט של חיוך. מהרגע שדרכתי בכיתה עם הנעליים הוא לא הפסיק להתנכל לי ולהציק לי. חזרתי הביתה ממש מבואס, וסיפרתי לאמא שלי בפירוט מה הוא עשה ואיך הוא הציק לי כל היום והיא אמרה: ״אלדדי זה לא מרוע, הוא פשוט מקנא, תנסה להיות עם חמלה כלפיו״.

אז גיליתי שאני לא יכול לסבול כשמקנאים בי. מאז חוויתי את התחושה הזו יותר מפעם אחת וכל פעם הקושי הישן הזה שלי להתמודד עם זה התעורר ועלה מחדש.

לאחרונה גיליתי באקראי שמישהו שאני מכיר מלכלך עליי כל הזמן מאחוריי הגב בקטע המקצועי. לשמחתי אמא שלי עוד בחיים ובשיחתנו האחרונה לצד עדכון על אתר מאוד מרגש שאני עובד עליו, סיפרתי לה גם את זה והיא אמרה:
״זוכר את הילד שהציק לך בילדות עם האדידס? מה אמרתי לך אז? שהוא מקנא, נכון? אז כך גם הפעם. תהיה עם חמלה כלפיו. חוץ מזה, מי שמוציא לשון הרע על מישהו מאחוריי הגב, זה פוגע בעיקר בו ולא בך, תקשיב לאמא שלך, למדתי כמה דברים ב-88 שנה, זה חלק ממחיר ההצלחה״.