פוסט אורח מאת תמר איל – מומחית להסרת מכשולים מנטליים להרזיה

מגיל שמונה הייתי מכורה לשוקולד. התמכרות כל כך טוטאלית, כל כך עוצמתית, שנמשכה שנים כה רבות, עד כי ראיתי בה מאפיין אישיותי שלי. "אני פשוט כזאת", מכירים?.. השוקולד היה אמצעי ההרגעה שלי, החבר הכי טוב שלי, מקור הנחמה ברגעים קשים והשותף הכי טוב לחגוג את רגעי השמחה.

אבל, הוא גבה ממני מחיר. הוא גרם לי להשמין, אז הייתי חייבת להפעיל המון כוח רצון כדי לאכול פחות באופן כללי. הוא גרם לי לכאבי ראש חזקים, אז לעיתים קרובות צירפתי לו כדור מראש, לשם בטחון. לפעמים הוא גם גרם לי להתנהג לא יפה. למשל, לצעוק על אמי על כך שלא נערכה מראש עם שוקולד בבית, לקראת יציאתי לשבת מהצבא; או לגנוב בלילה את השוקולד ממשלוחי המנות של ילדיי (ולרוץ מבויישת למכולת השכם בבוקר, לפני שיגלו…). עם השנים ההתמכרות הזו התרחבה וכללה מגוון רחב של ממתקים. אבל שוקולד תמיד היה המלך.

לאורך השנים עשיתי אינספור נסיונות גמילה. חלקם לבד, חלקם בעזרת אנשי מקצוע וטיפולים שונים. השקעתי בזה המון מאמץ, או הרבה מאוד כסף, או שניהם יחד. ותמיד, בסופו של דבר, "נפלתי חזרה אל הסם". ומה הפלא? מבחינתי, זה עדיין היה חלק מהאישיות שלי, חלק מההגדרה העצמית שלי. האמונה הזו לא השתנתה בטיפולי הגמילה שעברתי. חלקם אף חיזקו אותה ("אסור לך לעולם לגעת שוב בסוכר." מזכיר משפטים מסיפורי אגדות, לא? ובאגדה הנסיכה תמיד, בסופו של דבר, נדקרת מהמחט או נוגסת בתפוח…).

הטאפינג נכנס לתמונה…
לפני כעשור נתקלתי  במקרה ב'טאפינג'. זו טכניקה פורצת-דרך לניטרול מטענים רגשיים שליליים וליצירת שינויים עמוקים ומתמידים בדפוסי חשיבה, בתגובות רגשיות ובהתנהגויות. נדהמתי מהאפקטיביות שלה, הוקסמתי מהפשטות והמהירות שלה, והתאהבתי. באתי מעולם מאוד שכלתני, ועד אז כלל לא עלה על דעתי ששינויים כאלה אפשריים, ושלא נגזר עלינו לחיות עם הרגשות וההתנהגויות ה'פחות רצויים' שלנו. עד כדי כך התרשמתי, ששיניתי את מסלול חיי המקצועיים, עברתי הסמכות והשתלמויות בשיטה (שאז כמעט ולא היתה מוכרת בארץ) והתחלתי לעבוד איתה. במשך השנים פיתחתי התמחות ייחודית במצבי מבחן למיניהם.

בחזרה לשוקולד…
בשנים האחרונות החלו להתפרסם מחקרים קליניים אוניברסיטאיים, שהוכיחו את האפקטיביות הגבוהה של טכניקת הטאפינג בתחום התמכרויות מזון ואכילה רגשית. מצויידת בנסיון רב ובסקרנות רבה אף יותר, נשאבתי לתחום והתחלתי לחקור אותו ולפתח מומחיות נוספת. התוצאות היו נפלאות אבל הרגשתי קצת כמו רמאית, כי…  בעצמי עוד הייתי מכורה לשוקולד. הבנתי שיש לי מחסום מנטלי, שהאמונה בכך שהתלות בשוקולד היא מאפיין אישיותי שלי, יושבת אצלי בתת המודע ומונעת ממני לוותר על ההתמכרות. היו לי פחדים לא מודעים כמו: "מי אהיה, ללא ההתמכרות לשוקולד? לאיזו גירסה חיוורת, חסרת תשוקה ומשעממת של עצמי אהפוך?" אז הפשלתי שרוולים וטיפלתי במחסום הזה בעזרת טאפינג. והאמת, זה היה פשוט ומהיר משניתן לחשוב.

ואז קרה הקסם
כמה ימים מאוחר יותר הייתי עם בתי בסופרפארם. הילדה ביקשה שוקולד והתלבטה במה לבחור. לפתע נחו עיניי על שקית m&m's מתחת לדלפק הקופאית. בחיוך של רוך ואהבה, כשהשקית מונחת על כף ידי, הושטתי אותה לבתי, כמציעה לה את האושר עלי אדמות. הילדה סירבה בנימוס (מה?! מי אומר לא ל-m&m's?!!) ואני קלטתי את הרגע הנדיר הזה, שבריר השנייה שמפריד בין ההחלטה הנחושה לא לגעת בשוקולד, לבין הקנייה והאכילה שלו. "תמר, עכשיו!" אמרתי לעצמי בלבי. וכך, מול הקופאית, התחלתי לעשות טאפינג על החשק לאכול את ה-m&m's. תוך שניות צפו במוחי תמונות ותחושות מילדותי, שמזמן כבר שכחתי ולא היה לי מושג שהן עומדות בבסיס ההתמכרות הזו:

גדלתי בהונג-קונג בשנות ה-70', כשזו עוד הייתה קולוניה בריטית. כישראלית ויהודייה יחידה בבית ספר בריטי קפדני, חוויתי לא מעט בדידות ותחושות עמוקות של זרות וחוסר שייכות. אך בסופי השבוע היינו מבלים ב-Jewish Club. שם, כולם היו יהודים. שם, להיות ישראלית היה מקור לגאווה! ושם הייתי יושבת על הבר, זקופה וגאה, ומזמינה מהברמן smarties (הגירסה הבריטית ל-m&m's). הוריי הרשו לי לחתום ולחייב את חשבונם. אילו תחושות של חופש, ביטחון ושייכות מילאו אז את לבי הצעיר! ואיזה ריגוש, כשבחרתי איזה צבע לאכול ראשון! כל אלה זיכרונות שאבדו לי מזמן ושבו לפתע, בזכות הטאפינג, באותו רגע בסופרפארם. המשכתי לטפל בהם בעזרת טאפינג, ותוך דקות נעלם כליל הדחף לאכול את ה-m&m's. נעלם ולא שב מעולם.

כי מה שבאמת רציתי מעולם לא היה שוקולד. בתת המודע רציתי להרגיש את התחושות הטובות שהיו לי אז, ב-Jewish Club. את רגעי המפלט מהקושי והבדידות, את תחושות הביטחון והשייכות. את כל אלה המוח שלי, כילדה, קישר ל-smarties (וכששבנו ארצה ולא היו smarties, הוא פשוט מצא את הדבר הדומה ביותר, m&m's. לשמחתי, ההשפעה של ניטרול ההתמכרות הזו התפשטה אל כל סוגי השוקולד, כך שההתמכרות שלי נגמרה ביום אחד. ויודעים מה? מתברר שאני לא פחות אני, לא פחות מעניינת ולא פחות מלאת תשוקה משהייתי קודם. פשוט לא שבויה של קישור שגוי, שעשה מוח של ילדה בת 8.

האכילה שלי התאזנה מאז והקילוגרמים העודפים נשרו מעצמם. אבל הרווח הכי גדול הוא ההערכה העצמית שלי, שגדלה מאוד. אפילו לא הייתי מודעת למידת הבוז וחוסר ההערכה שרחשתי לעצמי על היותי "מכורה" ו"חסרת שליטה", עד שהשתחררתי מזה.

אני עדיין אוכלת שוקולד מדי פעם ועדיין נהנית (אם הוא איכותי) ומספיקה לי כמות קטנה כדי ליהנות. והתחושות הטובות שהיו מחוברות קודם לשוקולד? הן עדיין עומדות לרשותי! ראשית, אני כבר לא אותה ילדה קטנה ויש לי כיום מקורות נוספים לתחושות ביטחון ושייכות. ואם אני בכל זאת רוצה בדיוק את התחושה ההיא, כל שעליי לעשות זה לשלוף את הזיכרונות ולהתענג עליהם. יותר זמין, יותר זול ויותר בריא משוקולד.