מוות

כל כך הרבה מוות מקיף אותנו בימים הקשוחים הללו. אתמול נפטרו בטרם עת המוזיקאי והשחקן דן תורן והעיתונאית נעמי לויצקי, יהי זכרם ברוך והבוקר נפתח עם הבשורה המרה על מותם של שלושה חיילים צעירים ממטען, יהי זכרם ברוך.

כמעט כל יום בשנה הנוראית הזו מריח מוות. יום יום נגדעים חייהם של חיילים צעירים בעזה, שלא לדבר על כל מה שקרה ב-7.10 ומאז, במיוחד בהקשר של גורלם הלא ידוע והטראגי של החטופים.
מודה שמאז שאני זוכר את עצמי, מוות כמושג אמורפי ומיסתורי סיקרן והפחיד אותי בו זמנית. משהו באופי שלי נמשך למיסתורין הלא ידוע סביבו. גם כשקראתי בילדותי ספרים (והייתי תולעת ספרים רצינית) כבר בתחילת קריאת כל ספר, הייתי סקרן בטירוף לדעת מה הסוף שלו ואותו דבר קרה וקורה גם בחיים עצמם. מה הסוף של כל הדבר הזה? איך ומתי זה יקרה? ואולי זה ככה אצלי כי ב-57 שנותיי ניצלתי ממוות כמעט ודאי כבר פעמיים.

פעם ראשונה זה קרה בלידה. נולדתי פג בחודש השביעי ואימי מספרת שהוצאתי קודם רגל והראש נתקע על סף חנק בתוך הרחם. נאלצו לעשות ניתוח חירום קיסרי בו כמעט איבדנו אימי ואני את חיינו (הרופאים כבר הודיעו לאבי ז״ל שאימי ואני קרוב לודאי לא נעבור את הלילה) ולאימי נקרע הרחם, אחריי היא כבר לא יכלה ללדת.

הפעם השניה היתה בגיל 25 בה עברתי שני ניתוחים קשים שהשביתו אותי קרוב לחצי שנה. עוד אין לי אומץ לכתוב פומבית על התקופה הזו, מניח שזה יקרה יום אחד.

שני המקרים הללו, לצד חיים עם אסטמה שזה במילים פשוטות חיים עם תחושת איום תיאורטית מתמדת של חוסר אויר / חמצן, ושני דלקות ריאות קשות בגלאי שש ותשע, גרמו לי להרהר במוות כמושג יותר מפעם אחת בלשון המעטה.

אני מנסה להתיידד עם הרעיון ולא לפחד ממנו כי הדבר הוודאי היחיד כנראה בחיים זה שהמוות יגיע מתישהו, אז אם זה בוודאות יקרה, מה הטעם בלפחד? או כמו שוודי אלן אמר: לא אכפת לי למות אני רק לא רוצה להיות שם כשזה יקרה.

יש משהו מנחם בידיעה שמוות וחיים לא הולכים יחד, הרי אין מוות כל עוד אנו חיים אז המוות הוא בעצם עניין תיאורטי לא ממשי כל עוד אנו חיים. זה הוא שחיים אם שמתים, אין גם וגם.

ג׳ורג׳ האריסון בודהיסט ידוע אמר בראיון בראיון בסרטו ו האדיר של מרטין סקורסזה עליו ״חיים בעולם חומרני״ שמטרת העל שלו בחיים היא להגיע למוות מוכן וחסר פחד ואני מזדהה עם זה לגמריי.

המוות גם נותן פרספקטיבה אדירה לחיים. הצל התמידי שלו לי באופן אישי גורם לחיות בעוצמות הכי גדולות שאני יכול. לא סתם אומרים שמי שלא מפחד למות גם לא מפחד לחיות וזה אומר לנצל כל רגע, להגשים חלומות, למצות כשרונות ולהשאיר פה כמה שיותר אדוות אם זה ביחסים בינאישיים משמעותיים (משפחתיים, חבריים, זוגיים) וכמובן לברוא המשך אבולציוני (ילדים) ויצירה (עיצובים, כתיבה).

הבאסה הכי גדולה במוות זה הפרידה מבני משפחה וחברים אהובים לכן פרידות סופיות (מבנות זוג וגם מחברים) תמיד מרגישות לי קצת כמו מוות בתחושה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *