סיפור עם הרבה תובנות חשובות (לכולנו). אתמול בלילה, בזמן שישנתם, ביליתי במיון 10 שעות. טירוף!!! הסיפור החל שלשום כשלאחר יום עבודה יצא תי כהרגלי להליכת ערב סביב השכונה. היה ערב מאוד חם, אף בסוף ההליכה הרגשתי מן תעוקה מתונה בחזה ומן חולשה כללית. מכיוון שאני סובל מצרבות ובידיעה שאני גם חרדתי בכללי (היפוכונדר), הרגעתי את עצמי שזה רק צרבת וחרדות והלכתי לישון בתקוה שבבוקר ארגיש טוב יותר.
למחרת (אתמול), קמתי בתחושה סבירה וככל שהיום התקדם, התעוקה בחזה נמשכה (לא התגברה ולא עברה), עד שאחה"צ החלטתי ללכת לסניף קופ"ח פה בשכונה. רופאת המשפחה הקבועה שלי (רופאה מעולה, לא כסתח"נית וגם מכירה אותי טוב ולא מתרגשת מהחרדות שלי), בחופש כרגע והיתה רופאה מחליפה ששלחה אותי לעשות א.ק.ג ולחץ דם. הבדיקות היו תקינות ולמרות זאת היא המליצה לי ללכת למיון, לכל צרה שלא תבוא.
החלטתי כדי לחסוך זמן ואת הסיוט של המיון ללכת ל'בטרם' בבני ברק, שם ביררתי לפני שהלכתי, עושים גם את בדיקת הדם החשובה המאבחנת אירוע לבבי 'טרופונין'. אז גם שם הא.ק.ג היה תקין ולשמחתי גם הטרופונין (הבדיקה החשובה שמאבחנת אירוע לבבי) היה תקין. אבל הרופא התלבט, לטענתו עלולים להיות מקרים שכל הבדיקות (א.ק.ג, טרופונין וכו') תקינות ועדיין יש אירוע לבבי וגם הוא שלח אותי למיון.
למיון הגעתי בערך ב- 21:30 וחזרתי הביתה ב- 04:00 בלילה. עברתי שוב א.ק.ג שהיה תקין, בדיקת דם 'טרופונין' שהיתה תקינה, לחץ דם היה מעט גבוה (טענו שלגיטימי למצב עם כל הסטרס וההתרגשות) ובנוסף עברתי בדיקת אחות, בדיקת רופא סטאז'ר (שכבר דיבר איתי על אישפוז וצינתור, למרות שכל המדדדים היו תקינים), צילום ריאות ולבסוף בדיקת רופא בכיר.
הרופא הבכיר לאחר תישאול מקיף מאוד החליט לשחרר אותי בהנחה (הגיונית לטעמי) שמדובר בצרבת מהסיבות הבאות:
1. אם היה התקף לב משמעותי, היו צריכים לראות זאת באופן חד משמעי לדעתו בבדיקות הטרופונין שהיו תקינות, גם אם לכאורה (וזה גם נדיר), לא ראו בא.ק.ג שהיה תקין אף הוא.
2. אם מדובר בהתקף לב קל, הייתי אמור, לטענתו, להרגיש תעוקה בחזה בהליכה ואז הקלה במנוחה ארוכה, מה שלא היה המצב. היתה לי תעוקה מינורית מתמשכת. וגם שאר התסמינים לא הראו לדעתו סימן להתקף לב.
בהתקף לב, הוא אמר, התמונה על פי רוב הרבה יותר סוערת ובלתי ניתנת לפספוס וכוללת ברוב המקרים גם קוצר נשימה, כאבים בזרועות ו/או בלסת, הזעה, בחילות, הקאות ועוד.
ממש כמו בסיוט מהגיהנום, אחרי שכבר ראיתי את עצמי מאושפז והולך לעבור אולי צנתור (מה שגרם לי להבין המתמחה בשיחה איתו לפני השיחה עם הרופא הבכיר), לפתע באבחת שיחה של כמה דקות, קיבלתי בחזרה את החופש ואת החיים הרגילים שלי שאני כל כך אוהב.
לפני ששחרר אותי, הוא יעץ לי בכל זאת, ליתר בטחון, לעשות בזמן הקרוב אקו לב במאמץ וכמובן לטפל יותר טוב בצרבות (במיוחד הורדת קפה ואלכוהול 2 דברים שאני מאוד אוהב ומאוד הפרזתי איתם בחופשה בוארנה, מה שאולי גם גרם לצרבת הזאת).
מסקנות מהאירוע:
- ללכת לרופאים זה לפעמים מסוכן לא פחות מלא ללכת. אתה יכול להגיע בגללל כסת"חים / אבחון שגוי, גם לניתוחים מסוכנים ומפחידים שלא היית אמור לעשות.
- חווית המיון החזירה אותי לתחושה מהצבא. פתאום כולם שווים, יושבים ונאנחים זה לצד זה, כל אחד עם כאבו, שועי עולם ואנשים הכי עממיים. וכולם שוים שם. הרופאים זה כמו המפקדים בצבא.
- מדברים הרבה Iובצדק) על מצב בתי החולים, חדרי המיון והכל נכון. העומס שיש שם על אנשי הצוות הוא בלתי נסבל. ממש ריחמתי עליהם. וכל הזמן כל מיני אנשים דוחים צועקים עליהם ומזנבים בהם והם עונים להם בשקט ובסבלנות אין קץ. מדובר במלאכים בחיי. נשמות טובות (כולם…החל מהרופאים, דרך הסטאז'רים וכלה באחיות, הפקידות, הטכנאים ועוד) שעושים עבודה קשה, סיזיפית וכפויית טובה בעיקרה, כל הכבוד להם, רובינו לא היינו עומדים בזה.
- להעריך ולהודות יום יום על כל מה שיש לנו. על כל יום שיגרתי ו'רגיל'. כשהשגרה נלקחת באבחה אחת, ניתן לראות ולהעריך כמה היא נפלאה וכמה מתגעגעים אליה, אם כי אני חייב להודות שאני יודע להעריך את החיים שלי גם ביום יום הרגיל ועכשיו עוד יותר!
הרבה בריאות לכולנו חברים יקרים ❤️🙏
