נתחיל מהסוף, סיימתי את הצפייה בסרט הדוקו "אנחנו לא ניפרד לעולם" על חייו של יהודה בארקן מוצף דמעות. הסרט סוקר את תחנות חייו של בארקן החל מילדותו בנתניה, דרך השירות בלהקה הצבאית, סרטי הבורקס והמתיחות, טרילוגיית אבא גנוב ועד הקריסה הכלכלית (כולל הסתבכות עם השוק האפור), החובות למס הכנסה, המשפט המתוקשר והחזרה בתשובה בשנות חייו המאוחרות ולבסוף המוות הנוראי והלא צפוי מקורונה בגיל 75.
מהסרט עולה דמות כריזמטית, מלאת ניגודים ועם המון חום אנושי, אהבת אדם ומשיכה בולטת לנשים (בארקן היה נשוי שלוש פעמים). קולגות, בנות זוג לשעבר וחבריו הטובים (אריה מוסקונה, צחי נוי, יגאל שילון, ניצה שאול, עדנה לב ועוד) המתראיינים לאורכו של הסרט, מתקשים אף הם לפצח את דמותו אך ניכר שמאוד אהבו אותו. מהראיונות גם ברור לחלוטין שבארקן פעל בתשוקה גדולה לחיים וליצירה הקולנועית עד נשמת אפו האחרונה, כפי שנהוג לומר.
לצד הקסם האישי וההישגים המסחריים הבולטים בסרטים "לופו בניו יורק", "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסונקר", סרטי המתיחות וכמובן טרילוגיית "אבא גנוב", הסרט לא מתעלם מהצדדים הפחות זוהרים ומחמיאים באישיותו של בארקן. הבזבזנות הכרונית, הנטייה לוולגריות, הההתמכרות להימורים והשובניזם הלא מוסתר בחייו האישיים ובעיקר בחלק לא מבוטל מסרטיו. אין ספק שבארקן על כל צדדיו, השפיע עמוקות על הקולנוע הישראלי בשנות השבעים והשמונים והתאים ככפפה לרוח התקופה. אפשר לאהוב את סרטיו או לא, אבל דמות הישראלי העממי מהשכונה משתקפתת בהם באופן מדוייק, אותנטי ולא מתנשא.
הסרט קצבי וקולח והקריינות בגוף ראשון של בארקן (שמבצע בכישרון רב בנו עידו), היא הברקה שיוצרת אמינות והזדהות עם יוצר יוצא דופן שכל חייו עשה סרטים בתשוקה גדולה ולא הספק לעשות סרט על בן דמותו שהיא כשלעצמה היתה יכולה דמות קלאסית לסרט גדול מהחיים, מלא דרמות, טוויסטים, מהפכים וסוף קורע לב.