באותו בוקר קמתי עם 'האנג אובר' נוראי, אחרי ליל שתייה פרוע עם חבר על הבר ב"כלב המעשן". תקופה אפלה בחיי. אהבה נכזבת מייסרת, עבודה חדשה כגיאוגרף עם אדריכלית שמתמחה בשימור מבנים בתל אביב.
על המזכירה האלקטרונית חיכו 18 הודעות קוליות מהאחים שלי יובל ואסף.
"אלדדי, תענה",
"תתקשר דחוף",
"אנחנו עם אבא במיון בוולפסון. תבוא בהקדם".
קפצתי על הטוסטוס עם כאב ראש ומועקה גדולה. הלב ניבא לי רעות.
במיון פגשתי את אבא עם מבט שלא הכרתי. עייף, כבוי, עיניים נטולות חיים. מאותו רגע הוא כבר לא חזר להיות אותו האיש, אותו אבא.
אמא סיפרה שבבוקר הוא קם ודיבר ג'יבריש. גם כתב לבקשתה את אותו ג'יבריש על דף, בטוח שהוא כותב נכון. הרופא בקופ"ח שלח אותם בבהילות ל"וולפסון". בדרך לבית החולים כבר חזר לו הדיבור הנורמלי וקיווינו שזה היה אירוע מוחי קל חולף. אבל בצילום ה-CT התגלה במוח גידול אלים ובלתי ניתן לריפוי – גליובלסטומה. הרופאים העריכו שיש לו חודש בלי ניתוח ועם ניתוח אולי שמונה חודשים.
החלטנו להסתיר ממנו, אבל אבא היה איש חכם. ד"ר לכלכלה, הוא קרא, הבין. מהר מאוד הוא ידע בדיוק מה יש לו. הלב נשבר.
בגיל 17 כבר נלחם בחטיבת הראל תחת פיקודו של המח"ט יצחק רבין, בשיירות שפרצו את הדרך לירושלים ונפצע קשה משני כדורים, אחד בכל כתף. אחרי המלחמה, היה בין מקימי קיבוץ הראל יחד עם יעקב אגמון, דני קרוון, אלימלך רם, עמיקם גורביץ' ועוד חברים מקן צפון של השומר הצעיר.
הקיבוץ פורק אחרי שמונה שנים ובגיל 30 הוא עבר לאילת והיה ממקימי נמל אילת. כעבור מס' שנים חזר למרכז כיועץ כלכלי ברשות הנמלים וסיים במקביל לעבודתו דוקטורט בכלכלה וסטטיסטיקה כמצטיין דיקאן, תוך כדי גידול שלושה ילדים קטנים. בהמשך הפך ליועץ כלכלי עצמאי לחברות צים, פוספטים לנגב ולבנק העולמי והרצה כמרצה חוץ בכל האוניברסיטאות בארץ.
פתאום לראות את האיש החכם הזה מתקשה לקרוא שורה בעיתון זה היה קשה. כאב שאין לו מילים.
הוא עבר ניתוח שהעניק לו עוד כמה חודשים סבירים. היינו לוקחים אותו מידי פעם בערבים לשתות וויסקי בפאב "פרוזאק" שאחי אסף פתח באותם ימים בפלורנטין ואני הייתי שם ברמן. לפעמים הייתי בא לקחת אותו לצפייה בהצגות יומיות בת"א: הספקנו לראות את "פראנטיק", "משחק הדמעות", "חומות של תקווה" ו"עגבניות ירוקות מטוגנות". זיכרונות יקרים מפז.
כל הזמו הזה הוא לא דיבר, לא התלונן, לא שיתף. גם לפני המחלה הוא לא היה מהדברנים הגדולים בענייני רגש. ניסיתי לבדוק אם הוא חושש, פוחד, אבל הוא שתק. הייתי נוסע איתו מיד פעם לבדיקות וצילומי MRI או CT בשעות מוזרות בכל מיני חורים, שומעים בדרך ביטלס שהוא למד לאהוב בזכותי בשנותיו האחרונות.
הכי כאב לו שלקחו לו את הרישיון. תמיד אמר ספק בצחוק שאם לא היה כלכלן היה בוחר להיות נהג מונית. אחרי הבדיקות, כשמצבו עוד אפשר את זה, היינו נוסעים לפעמים לאכול שיפודים שהוא אהב במסעדת 'אסא' באזור.
חודש וחצי לפני שנפטר, הוא קם בבוקר אחד כמו נס, כאילו שלפו אותו מהקבר. התגלח, לבש חליפה, ובא למסיבת היציאה לפנסיה שערכו לאמי במקום עבודתה כמזכירה בכירה בבית ספר לאחיות בביה"ח וולפסון. הוא ישב שם, מחויך וגאה. כשחזרנו הביתה הוא שתה אתנו כוס תה בסלון ואמר: "אני עייף, אני הולך לנוח" ומאז לא קם יותר מהמיטה.
הייתי זה שמצא אותו חצי מת, מחרחר את עצמו למוות בוקר אחד כשבאתי מוקדם לבקר אותו בבית החולים. לא אשכח את הבכי ההוא בחיים.
ההלוויה הייתה ביום חורפי במיוחד בפברואר. באותם ימים בדיוק יצא OK Computer של רדיוהד, הפסקול של ימי האבל שלי. שמעתי אותו בלופים, בוכה את עצמי לדעת. אחרי חודשי האבל הראשונים הקשים מנשוא, נסעתי לחודש התאוששות אצל אחי יובל בסן פרנסיסקו. חזרתי משם עם החלטה אחת ברורה: אני לא עושה יותר דברים שאני לא אוהב.
עזבתי עבודה שלא אהבתי, ניתקתי קשר זוגי שלא מילא אותי וחזרתי לגור אצל אמא. באחד הבקרים כשבאתי לחתום אבטלה בלשכה, ראיתי שלט ענק: "נפתח קורס להסבת אקדמאים לעיצוב אתרי אינטרנט".
נרשמתי לקורס ומאז כבר 28 שנה אני עושה את מה שאני הכי אוהב. לא במקרה, גם המשכתי אחר כך ללימודי עיצוב תקשורת חזותית במכון אבני.
והן צדקו. כל כך צדקו.
המוות של אבא שינה את חיי. לנצח. התבגרתי ונכנס לחיי סוג של עצב שלא הכרתי קודם. תם עידן התמימות.
"תשמע אלדדי", היא אמרה לי, "אני אישה של גבר אחד, וזה היה אבא שלך ולא בא לי להתחיל לסעוד בגילי איזה טרח זקן".
החיים הם כאן, עכשיו.
אבא על רקע הצריפים של קיבוץ הראל
אבא בשליחות הבנק העולמי, אמסטרדם, 1973
אבא בפגישת עבודה עם שמעון פרס
אבא איתי ועם אחי אסף בחצר ביתנו בחולון, 1969