אתמול חגגנו בצהריים יום הולדת 15 לרומי וליה בשגב אקספרס ברמת החייל, אשתי הזמינה מקומות מבעוד מועד.

אנחנו לא יושבי מסעדות היסטריים וזו פעם ראשונה שיפקדנו את המקום. את האמת, הייתי אחוז התפעלות! מקום יפהפה, אוירה אירופאית, שירות מדהים ולארג'י, אוכל טעים אש וביחס למקןם, לשירות ולחוויה הכוללת המחיר מאוד סביר, לא מאוד זול, אבל גם לא שחיטה מוגזמת.

בתוך גן העדן הזה הבנות התחילו לריב באיזה שלב (כמובן שעל שטות גמורה) ובקולי קולות. אל תשאלו, דרמות, נטישות החוצה ובחזרה למסעדה ובלי לשים לב נגררנו, גם הילית ואני, לקלחת. בשולחן הסמוך אלינו ישבו חבורת מבוגרים, ארבעה זוגות שקטים ומנומסים ואני הייתי אחוז פלצות מה הם חושבים על חבורת הברברים הקולניים שהפכנו להיות בשניה שרירותית אחת.

ניסיתי לארגן צילום כדי לשנות אוירה ולשדר נורמליות, זה צלח חלקית. רומי לא הסכימה להצטלם כי כעסה נורא על משהו שאמרתי לה בהיסח הדעת, ליה הסכימה והילית איכשהו זרמה. אבל כלום לא עבד, לא הצלחנו להביא לאירוע את הקסם המשפחתי שיש לנו באופן עקרוני. זה היה מתסכל נורא.

בנוסף לכל הצרות רומי היתה בלחץ היסטרי כי הזמינה אחה"צ, ישר אחרי המסעדה, 18 חברות לגג. כשחזרנו איכשהו אספנו את עצמנו ועזרנו לה בהכנות, גם ליה נירתמה ובשנייה אחת הכל נרגע.

בערב כשכל החברות של רומי הלכו, עזרנו לה לנקות את הגג והתיישבנו בסלון והתפתחה שיחה כנה ופתוחה, מהלב, כמו שאני אוהב, כולל על מה שהיה במסעדה. הבנות השלימו והתחבקו והיה רגע כייפי. ליה ניגנה לנו פעם ראשונה על הגיטרה את "אני ואתה" של אריק איינשטיין (אחרי שלושה שיעורי גיטרה). זה היה מאוד מרגש והנה חזרנו להיות המשפחה שאני כל כל אוהב וגאה בה