המעבר בין בית ספר יסודי לתיכון היה אחד המעברים היותר קשים שהיו לי בחיי. כל העולם הבטוח והמגונן שהיה התפוגג באבחה אחת ונכנסתי לעולם חדש, אחר, עם קודים לא מוכרים וברורים כשמעל הכל ריחפה נסיעה מתוכננת וארוכה לארה"ב עם הוריי בדיוק בתפר הזה, בחופש הגדול בין כתה ח' ל-ט'.
לא רציתי לטוס אבל הוריי הכריחו אותי. למה לא רציתי? כי היתה מתכוננת להיות באותו הזמן השבעת בוגרים בתנועה כולל טיול של כמה ימים ולא רציתי לפספס את זה. בדיעבד האינטואיציות שלי היו היו נכונות. די סבלתי בטיול שהיה טבלת ייאוש אחת ארוכה בה ספרתי את הימים עד החזרה לארץ.
כפי שצפיתי, חזרתי לעולם אחר. קרו המון דברים בחודש הזה ובהשבעה שפספסתי. המיניות נכנסה בסערה לתמונת חיינו וכל מיני חברים סיפרו על התנשקויות עם בנות והתאהבויות ראשונות, עניין שנראה לי אז כמעט מדע בדיוני. נוצרו קליקות חדשות, אנשים התחילו לעשן סיגריות.
הייתי עם בטחון עצמי לא גבוה גם ככה באותם ימים אבל החודש הזה ערער אותי לגמריי. כולם עברו התפתחות פיזית מואצת, החלו לצמוח שערות בכל מיני אזורים אינטימיים, חברים החלו לגבוה, הקול התחלף לבס, חלק אפילו החלו להתגלח ואצלי זה לא קרה.
הפכתי לנמוך בראש מכל חבריי, שערות עדיין לא צמחו לי אז כמו לכולם באזורים האינטימיים והפכתי עצבני, את רוב העצבים הוצאתי בבית כמובן. התדרדרתי קשה בלימודים, לא היה ל חשק ללמוד ואת כל המרץ הפניתי לתנועת הנוער שם הייתי מאוד פעיל והרגשתי יחסית בבית.
בבית האמיתי חשתי שלא מבינים אותי ורק רציתי לברוח ממנו, כולל מריבות בלתי פוסקות עם אימי בעיקר סביב ההתדרדרות שלי בלימודים. היו לי 8 שליליים מתוך 12 מקצועות (כשעד כיתה ח' הייתי תלמיד לגמריי בסדר). כשהיא היתה צורחת מה יהיה עם הציונים שלי, הייתי עונה כמו תקליט שבור: "אני לא צריך בגרות כי אצא לנח"ל ואז אהיה קיבוצניק ושם יש עבודה לכולם ואיו צורך בתעודת בגרות". הקטע המטורף שבאמת האמנתי בזה אז.
בניגוד לבית, בתנועה קיבלתי המון משמעות, חום ואהבה. יצא לי שם של "חולה מוזיקה" ואחד שמבין בזה והיו באים אליי חבר'ה לשמוע תקליטים, הבית היה כמו תחנת רכבת. הכרתי באותם ימים סביב המוזיקה המון חברים חדשים, חלקם חברים שלי עד היום ולמרות שהרבה חבר'ה החלו לקרוא לי "אלדד הגמד" כי הייתי נמוך מאוד כאמור באותם ימים. לא דאגתי שאשאר נמוך כי גם אצל אחי הגדול יובל זה היה אותו, ידעתי שאתן קפיצה בגובה בסוף התיכון (מה שאכן קרה כשגבהתי 20 ס"מ בשנה וחצי מסוף כיתה י"א עד אמצע הטירונות), אבל זה היה מבאס. כשהתחלנו לעשן בסתר מאחורי מגרש הכדורסל של הפועל חולון היו עוברים ושבים צועקים על חבריי איך הם מאפשרים לילד כמוני לעשן איתם.
ואז בסוף כיתה ט' נבחרתי לצאת עם עוד תשעה חבר'ה "מובחרים" מהקבוצה (מתוך 30 חניכים) לקורס מד"צים (מדריכים צעירים), עשרה ימים מבטיחים ביער, כולל בנייה והקמת מחנה. לא היה מאושר ממני. הכרתי בקורס שהיה מאוד חוויתי המון אנשים חדשים ולמרות חוסר הביטחון המובנה כתוצאה מההתפתחות הפיזית המאוחרת, המצב המורכב בבית ובלימודים ושתי שיניים שבורות שהודבקו באופן מזעזע (זה לפוסט אחר) שלא תרמו בלשון המעטה לבטחון העצמי המעורער גם כך, פרחתי. כל הקורס חלמתי איך אני מדריך קבוצה של ילדים מכיתה ה', רקמתי בראש מערכי פעולות והמון רעיונות מגניבים ויצירתיים ואז הגיעה שלב השיבוצים.
המדריך שלנו שנקרא קומונר באותם ימים (נחל"אי שיצא לשנת שירות לנהל את קן חולון בתנועה שכלל 1200 חניכים והיה מהגדולים בארץ), לקח את כולנו לשיחת שיבוץ אישית. הוא היה טיפוס מיוחד, מרדן ונון קונפורמיסט, כריזמטי מאוד, הערצנו אותו בטירוף, מן טיפס ג'ון לנוני כזה (אמא שלי תלתה בו אז את כל הצרות שהתרגשו עליי לטעמה) וכשהגיע תורי הוא לקח אותי לשיחה, שם עלי יד חברית על הכתף ואמר:
"תשמע אלדד, אני רואה אותך כפעיל בקן, בוועדת משק, במועצת קן, אבל מדריך אתה לא יכול להיות לצערי כרגע. אתה נראה יותר קטן פיזית מהחניכים בכיתה ה' והם לא ייתנו בך אמון ויטפסו עליך, ילדים זה עם אכזר, סמוך עליי, אני יודע מה אני אומר". יצאתי מהפגישה עם דמעות. לקח לי שבועות, אולי חודשים, להתאושש ממנה.
לפני כמה שנים איתרתי אותו בפייסבוק. קבעתי איתו פגישה והגעתי אליה נרגש מאוד. עברו 30 שנה ובקושי זיהיתי אותו. הכריזמה הקסומה נעלמה, גם השיער הארוך נשר והזקן הצרפתי גולח ובכל זאת סיפרתי לו את הסיפור. הוא לא זכר ואני בספק אם בכלל זיהה אותי.
מצאתי אתמול במקרה בחיפוש אחר משהו במחשב שתי תמונות שראיתי פעם ראשונה מקןרס המד"צים המדובר (בתיקיית תמונות שהומרו לפני מס' שנים משקופיות שאבי ז"ל צילם ושכחתי לגמריי מקיומה. את התמונות הללו הוא צילם כשהוריי ביקרו אותי שם בשבת במהלך המחנה). באחת התמונות אני מחייך בפה גדול למרות שתי השיניים השבורות והמושחרות שהוחלפו לכתר נורמלי רק בגיל 18.
הטראומה הזו גם עשתה לי המון דברים טובים בדיעבד וכל מי ומה שאני היום כולל גם אותה. בסופו של דבר כפי שאומרים בצדק, החוויות הקשות הן הכי מצמיחות!
