היום לראשונה מזה 20 שנה הענקתי לעצמי ספונטנית ברגע של דכדוך יום כייף בת"א שכלל קצת ים, סיבוב תקליטים, פלאפל והליכה להצגה יומית לבד בקולנוע לב, משהו שהייתי עושה המון בצעירותי. זה היה נהדר והזכיר לי את אלדד בן ה-28, שכמעט הספקתי לשכוח מיהו.

ואיזה ספתח נפלא לחידוש ימיי כקדם. מדובר בסרט מעולה (קוריאה הופכת מבלי ששמנו לב למעצמת קולנוע עולמית) שנוגע בעדינות וברגישות בכל הנקודות. ילדות, התבגרות, זוגיות, געגוע, אהבה, התברגנות, החמצה, חברות, הגשמה ומה לא. והכל עשוי במינימליזם מאופק ובהמון רגש ויופי שחודר עמוק לנשמה. ממליץ בחום.