היה לי אתמול ערב מחורבן במיוחד, כולל עניין פיזי מבאס, תוצאה של ניקוי אבן (שיננית) נוראי.

הייתי אתמול אצל מישהי חדשה שלא עשיתי אצלה עד היום טיפול (לזו שאני מטופל אצלה קבוע והיא מעולה לא היו תורים קרובים) ואמרתי לעצמי זה בסה״כ ניקוי אבן, מה כבר יכול להיות? אז זהו, שיכול להיות וזו כמובן היתה פעם ראשונה ואחרונה אצלה!

הוא היתה נוראית, הטיפול היה מאוד אגרסיבי ומפחיד, פשוט נורא ואיום, היא התנפלה לי על הפה עם המנקה/משייף החשמלי הזה בחמת זעם ובחוסר רגישות וזה היה מזעזע, ממש טראומה קטנה. כל היום הרגשתי רע והלכתי לישון בתחושה נוראית, כשכל הפה כואב לי.

ואז קרה משהו מדהים. בתוך הלופ של המחשבות הטורדניות לפני השינה (״אולי היא עשתה לי נזק״, נראה לי שהיא שייפה מידי את השיניים החותכות התחתונות בקצה ואולי הם התקצרו קצת…יו מה יהיה״ ועוד ועוד מחשבות מבאסות), אמרתי לעצמי:
׳אלדד, דמיין עכשיו שאתה ילד שעובר דבר כזה וחוזר הביתה בוכה, מספר לאמא את הסיפור ומקבל חיבוק מגונן (סנריו שלא תמיד היה בנמצא במציאות כשהייתי באמת ילד), אז אתה עכשיו האבא האחראי של אלדדי המבוהל, תן לו חיבוק חזק, תרגיע אותו, מגיע לו, הכל יהיה בסדר״.
ובאורח פלא, כמעט ניסי, זה עבד מדהים, הלופ נקטע ונרדמתי יחסית שליו 💛