יש את הימים האלה שאני חש בחוסר, אפשר לקרוא לזה תוגה סתווית. האם זה מוגזם לצפות לקבל בתקופות כאלה תמיכה, אהבה, חיזוק מבחוץ? מחברים? בני משפחה? בני זוג? תמיכה שאולי תמלא קצת את החוסר הזה?

חייב להודות שכרבים וטובים אחרים, אני לא תמיד יודע לבקש. הפאסון הוא ערמומי וידאג תמיד לשדר שהכל בסדר גמור והציפייה שייראו, שיידעו לבד מה עובר עלינו תמיד קיימת ומכניסה אכזבה מובנית לתהליך ברגע שזה לא קורה. כי איך לא ראו / קראו / ניחשו?

בנוסף ובלי קשר, לפי ספרי ההדרכה והפסיכולוגיה החיובית, אף אחד לא אמור וצריך למלא לנו את הבור שלנו, מה עוד שלכל אחד יש קרוב לודאי את הבור שלו שגם צריך להתמלא איכשהו. או במילים אחרות, אף אחד לא יעשה עבורנו את העבודה הקשה הזו, זו המטלה שלנו. רק שלנו.

ובהנחה שזה כך וזו אכן הדרך הבריאה, חייב להודות שיש בהכרה הזו גם משהו קצת מאכזב. התחושה שלפעמים בתוך קשרים חברתיים, כולל הקרובים ביותר (חברים, בני משפחה, בני זוג) לא באמת רואים אותך, שאתה גם קצת בודד לפעמים בתוך כל הטררם וצריך בסה"כ קצת חום, התעניינות, תחושה של נראות (ולבקש / לתבוע נראות זה הכי מבאס) ואז אתה שואל את עצמך, אז מה הקטע?

לצערי אין לי תשובות חכמות לסוגייה המורכבת הזו ואולי שורת המחץ של הנאטאשות לפני כמעט 30 שנה…'אז אם כבר לבד שיהיה בתנועה', נותנת משהו. אז 'התנועה' שלי זו הכתיבה שמעניקה לי הרבה עידוד, שחרור ונחמה וזו כנראה הסיבה העיקרית לפוסט הזה.

חג שמח חברים יקרים ❤️🙏